שביל ישראל

יום 55 נאות סמדר עד חניון לילה באר מלחן

מתעוררות בבוקר שבת צלול וקר מאד. רוח חזקה עדיין נושבת בעוצמה בחוץ. בשלב הזה עדיין יש לנו אשליה שאוטוטו יש לנו טרמפ לשחרות, הדילוג השני שהרשינו לעצמינו לעשות ברכב, בגלל ששוב השביל עוקב היטב אחרי הכביש הצמוד לו ויש לנו מגבלת זמן, לסיים הכל עד ה 4/3 ולהתייצב בפסטיבל בשיטים. אין לנו יכולת "לבזבז" יום נוסף בהליכה.

ב 8 מתברר שהרוח החזקה מרתיעה את הטרמפ שלנו שרוצה לחזור הביתה במקום לטייל היום. אפשר להבין אותם. באומץ אנחנו יוצאות אל הרוח הקפואה ומתחילות לצעוד. על הכביש. חצי שעה הליכה לצומת שזפון, ואז עוד שעה לכיוון הפניה הראשונה לעבר שחרות. רק 7 רכבים חולפים על פנינו בזמן הזה, אף אחד מהם לא מכוון לקחת מטיילים. עד שעוצרת לידינו משפחה עם 2 מקומות פנויים. בשמחה הם מקפיצים אותנו בערך חצי ק"מ במורד הדרך, שם מחכים להם ה"שבילונים" שלהם שהולכים צפונה. אולי חצי ק"מ נשמע מעט, אבל אהבנו את הכינוי החדש. שבילונים.

עוד שעה הולכות על הכביש. אין כמו לצעוד ברוח קרה לאורך כביש עם תרמיל גדול. תנסו את זה פעם. נשמח לשמוע חוויות.

אנחנו מנסות שוב את הטרמפ מהבוקר. אולי יש שינוי בתכניות? כן. כל הקבוצה שסיירה אתמול בנאות סמדר הולכת להיפגש עוד מעט ליד מקדש הנמרים, ממש בפניה לכביש העולה לשחרות. בשמחה יאספו אותנו. בשמחה נאסף.

אמנם המשמעות היא שלא נרוץ במורד הדיונה הגדולה שהשביל מוביל אליה, אלא שכבר מרחוק רואים אותה, כאילו שריפה יש במקום. ענן גדול מתנשא מעליה, כל החול שהרוח משנעת כעת לדיונה אחרת. צריך להיות פריק של דיונות לבלות בה ביום כזה.

מקדש הנמרים מקסים. נאיבי. אנחנו תוהות איך האבנים עדיין עומדות על תילן אחרי כמה אלפי שנים. איך עוברי אורח כמונו לא שלפו אותן רק בשביל להבין איך הם עדיין תקועות שם, ואיך החול לא כיסה אותן. הרי הוא כיסה את תל לכיש וכל שאר המקומות שהיינו בהם. למה דוקא כאן הכל גלוי? מי עושה כאן אבק?

רק כמה ימים מאוחר יותר אנחנו לומדות שטנק דרס את המקדש הזה לפני כמה שנים, וכל מה שרואים עכשיו הוא שחזור. כשנבנה המקדש לפני כ 5000 שנה הוא שימש כחלק מאמצעי המניעה והלחימה באחד האויבים הטבעיים האימתניים באזור. וגם מלכודות שמו ליתר בטחון. בתמונה נראים נמרים רבים מביטים מזרחה, למקום שבו השמש עולה, שבו דברים מתחילים, וראם אחד שרץ מערבה. לכיוון הסוף שלו. ואנו, אנה פנינו מועדות?

מי בנה את המקדש? מה עשו בו? את זה נשאיר לדמיון.

אחד החברה מתנדב לקחת אותנו לשחרות, ובצהריים אנחנו מתחילות למעשה את היום. הרוח עדיין לא מרפה, יום שני ברציפות. בתוך גיא קטן אנחנו מתחבאות ואוכלות ארוחת בוקר.

שחרות שוכנת על הר, 550 מ' גובה. יש ממנה תצפית יפה לכיוון יוטבתה והערבה ובהמשך גם הר יוטבתה.

בהדרגה מטפסים ביום הזה לרום 650 מ' ובהמשך גם מעל 750 מ'. הטיפוס רוב הזמן מתון, מדורג. חוצים כמה נחלים שהמפורסם שבהם הוא הוא נחל עובדה, קרוב משפחה של אילנה שבעוד כמה ימים יתראיין לטלביזיה כשהוא שוטף את בקעת עובדה ונשפך לנחל צין ליד שדה בוקר...

הרוח החריפה לא מפסיקה לרגע. קרה, לוחצת. למזלינו ללא אבק או חול. אסור לשבת לרגע, מיד נתקרר. עד שמוצאות "בית מחסה" מוגן היטב מהרוח.

מעלי גרה שמייצרים גללים של עזים כבר חנו כאן לפנינו, והרבה לפניהם פרשו כאן למנוחת עולמים קיפודי ים לרוב. מקסים לראות את המאובנים האלה, איך הם ממויינים. כל פעם ריכוז של סוג אחר של מאובן. איך זה קורה? (בהנחה שאין אלהים שעושה סדר) האם חיו כאן רק קיפודי ים? האם היתה מגפה שהרגה רק אותם? האם המשקל הסגולי והמבנה השונה גרמו לסחף ומיון של הפרטים? איך שלא מסתכלים על זה, תודו שזה מעלה שאלות. אולי בכל זאת יש מישהו שם למעלה שאוהב לעשות סדר ויום אחד יפתור לנו את הסכסוך עם הפלשתינאים?

אחרי 13-14 ק"מ של הליכה, היום מגיע לקיצו, ולשמחתינו מופיע חניון לילה שעד כה לא היה ידוע לנו - חניון באר מלחן. ליד בור מים מליחים, עמוק למדי וחסום לקהל הרחב באמצעות רשת ברזל, עומד שלט קטן ומסביר על המקום. סימני מדורות רבות מעידים על כך שאנחנו לא הראשונות פה. תמיד אפשר למצוא מספיק קרשים חצי שרופים בחניון כזה להכנת אוכל לשתיים.

אנחנו מחפשות מקום יחסית פחות מוכה רוח, מקימות אוהל ומדורה וסוגרות עוד יום בסיפוק גדול שיכולנו לרוח הגדול.

יום 56, באר מלחן עד פארק תמנע

לקראת בוקר מתחיל לרדת גשם. הרוח מתחזקת כמו שרק היא יודעת להתחזק אחרי שיום קודם היתה כה עזה. האוהל הגמיש שלנו מתקפל עלינו ומזדקף בלי בעיה. הוא בנוי לעמוד בפרץ. למודות יותר בענייני שטפונות, ברור לנו שהמיקום שלנו כזה שהסיכוי להישטף אפסי, וכך אנחנו נשארות בפנים כמעט עד 9 בבוקר. השילוב של רוח קרה וגשם יכולים להוביל לרמות שונות של היפותרמיה (תת חום של הגוף. משהו כמו לקפוא אבל באנגלית) ולא מתאים לנו. כשהעננים מעלינו נסחפים מאתנו והלאה אנחנו מזנקות החוצה ויוצאות לדרך.

מעט לפני ההגעה לצוקי תמנע, הפתעה מקסימה פוגשת אותנו - אמוניטים בהמונים. כבר דיברנו על איך המינים השונים מסודרים במקבצים, נכון?

עד הצהרים מלווה אותנו נוף דרמטי של ענני גשם עקרים, והציבעוניות המרהיבה של פארק תמנע למרגלותינו.

בכניסה לפארק 2 הפתעות.

ראשונה - רשות שמורות הטבע נותנת כניסה חינם לפארק לשביליסטים. באופן מוצהר וממוסד. השניה - עידן, קורא אנונימי ומכור לבלוג מזהה אותנו ומחליף איתנו כאפות כמתוכנן...

פארק תמנע הוא אחד הפארקים הגדולים שיש במדינה שלנו, כזה שגם ארה"ב המפוארת ושופעת הטבע היתה שמחה להתגאות בו. חגיגה של סלעי יסוד, בעיקר דברים שאנחנו קראנו להם גרניט בגלל שיש להם גבישים גדולים על רקע אדום. הרים זקורים, חסונים, עליהם הורבדו שכבות חול צעירות יותר, גם הן בנות כמה מאות מיליוני שנים.

הרוח והמים והחושך פיסלו כאן מרפסות מרהיבות, תצורות מפותלות שמענגות את העין.

אנחנו מתאהבות במקום ומחליטות לבלות כאן גם את מחר. כאילו במקום "לעשות" את שביל ישראל אנחנו בחופש. בטיול...

שביל ישראל חוצה את השמורה דרך נחל אלכסון, עולה להר תמנע ויורד מהצד השני שלו. יש בו עליה טובה, ירידה טובה ובאמצע גם "שולחן" פוטוגני.

לצלמים שבינינו - בגלל כיווני השמש, עדיף לבוא מצפון בבוקר או מדרום אחרי הצהריים.

לקראת אור אחרון מגיעות לאגם. שלולית מלאכותית של מים מליחים, מספיק גדולה לשוט בה.

יש כאן מסעדה שפועלת בשעות היום, חאן לשינה ובו המוני מזרונים לאירוח קבוצות, ואפילו מקלחות. תמורת 25 ש"ח לאדם אפשר להקים כאן אוהל, להתקלח, להסתתר מהרוח. אנחנו שהיינו שם לבד זכינו להנחה ואף ללינה בתוך החדר עם המיחם. איזה תענוג.