שביל ישראל

היופי בטיול ארוך הוא שהוא מחבר את ההלך לדברים הכי בסיסיים בחיים. לשמש, לרוח, לחושך, לשינה, לאוכל, לשיחה טובה... אחת ההנאות הגדולות שלנו בטיול היתה האוכל, לכן נתחיל דוקא ממרכיב זה.

להזכיר, אנחנו צמחוניות וזאת נקודת המבט שלנו על העולם.

בטיול מוציאים המון אנרגיה. אפילו כשרק עומדים במקום עם התרמיל על הגב, הוא שורף אנרגיה. בודאי כשהולכים לאורך זמן ובזוויות תלולות. אבל לא רק אנרגיה הוא שורף. גם כל שאר משאבי הגוף בדמות ויטמינים, מינרלים, אנטיאוקסידנטים ועוד משתתפים בחגיגה והמאגרים שלהם בגוף קטנים. כדי שהגוף יוכל לבנות מסת שריר, לתחזק את העצמות, אפילו כדי לשמור על פעילות מעיים תקינה, צריך מזון שמשלים את החסרים ונותן אותם בעודף. ככל שהמזון איכותי יותר, הגוף צורך ממנו פחות, כי הוא מקבל יותר מהר את מה שהוא צריך. יש מזונות רבים שימלאו את הקיבה אבל לא יספקו את מה שהגוף מחפש והוא ישלח אותכם להביא לו עוד ועוד מזון. זה הופך כבד/יקר.

אחנו יודעות שהיו אנשים ששרדו את השביל על שוקולדמריחה ולחם לבן. אנחנו חוששות שמתישהוא בעתיד הגוף ישלם את המחיר על ההרעבה הזאת. תת התזונה הזאת. ולכן כותבות את הרשימה הזאת.

הצפון בו אפשר להצטייד יום יום מאפשר לאכול כיד המלך, לכן לא נכנס אליו. אנחנו אכלנו כל יום ירקות טריים, לחם מלא, ובגלל הקור לרוב גם בישלנו משהו חם. פירוט בדרום...

מערד דרומה משתנים כללי המשחק. בהנחה שאין לכם גמדים קטנים שמביאים לכם אוכל, מערד עד שדה בוקר יש שבוע ללא שום מכולת בדרך. רגילים לדבר על המחסור במים - הרבה יותר קל להתגבר עליו. יש מים במפעלים בצומת צפית (3-4 ק"מ מהשביל, יומיים אחרי ערד), יש מים במפעלי אורון, וכמובן שאם אתם בעונה שיש עוד מטיילים חוץ משביליסטים, לרוב אפשר לבקש מעט מים מעוברי אורח והם שמחים לתת. לא הייתי בונה על זה בתור אסטרטגיה ראשית בלי שבדקתם שיש מטיילים, אבל זה בונוס. בתי ספר, אגב, לרוב הם לא מקור טוב, כי לתלמידים הרבה פעמים אין בכלל מודעות שאין קיוסקים במדבר ויש להם מינימום מים לעצמם.

אין ספק שלקחת מים ליומיים זה עדיין אתגר קשה ואם אתם יכולים לארגן לכם הטמנות - יופי. תזכרו תמיד שזה מים ליום וחצי הליכה. כלומר, אתם מצטיידים בערב, מכינים תבשיל, בבוקר תה, ולוקחים אתכם מים רק ל 36 שעות.

מתוך זה בנינו את התפריט על מזונות יבשים שהופכים טעימים אחרי בישול:

כל ערב אכלנו מרק. מאותן סיבות בריאותיות בחרנו כאלה בלי מונוסודיום גלוטמאט. זה מוסיף כמה שקלים לכל שקית, אבל חוסך הרעלה בטווח הרחוק. בשוק יש כמעט בכל מקום את אוסם וקנור. לנו היה יותר טעים קנור, אוסם יותר זול. לקנור יש מגוון כמעט אינסופי של טעמים כך שאפשר לגוון כמה שרוצים. מטעמי חסכון במקום משקל וזבל תמיד הוצאנו את המרק מהאריזה המקורית והעברנו לשקית סנדביץ'. ובכל זאת ידענו לזהות כל ערב (כמעט) איזה טעם אנחנו אוכלות. כל הכבוד לתעשית המרק...

קינואה - גרגר קטן, מרוכז, שטופח מאד בבישול. מתייחסים אליו כמו אורז לבן מבחינת משך הבישול, ההבדל הוא שזה דגן מלא. מכיל הרבה חלבון, פחמימות איכותיות ועוד. כוס אחת בערב היתה משביעה את שתינו. שמנו אותה עם המרק. במקום 800 מ"ל מים כמו שכתוב על שקית המרק היינו שמות 5 כוסות משלנו (250 מל כל אחת?) וכוס קינואה. הקינואה לקח חלק מהטעם, המרק היה פחות מרוכז. מינון מצוין ומאד משביע.

שיבולת שועל (או בשמה העברי - קוואקר) מזון מדהים. שימושים:

ארוחת בוקר - שיבולת מתוקה. יש דרגות שונות של יובש/סמיכות של התבשיל. בסופו של דבר הכי אהבנו את הגרסה הדייסתית, אבל אפשר לעשות שזה יצא כמו אורז, תלוי בפרופורציה בין המים לגרגירים, ובמשך הבישול. זה ניסוי וטעיה בהתחלה. השיבולת זקוקה רק להטפחה, לא לבישול, כך שמיד אחרי הרתיחה אפשר להסיר מהאש. בגרסה המתוקה שמנו חלבה, ולפעמים הוספנו תמרים/תפוח/סוכר, לפי החשק ומה שהיה (מוסיפים אחרי שהשיבולת מוכנה), מומלץ גם קינמון לטיבול.

שקית של 500 גרם שיבולת הספיקה לנו ל 3-4 ארוחות בוקר זוגיות, ולפעמים גם יותר. מכינים את זה בבוקר, וזה דלק מצוין לגוף. זה גם ממריץ את המעיים למי שסובל מעצירויות, עוד סיבה בעד. חוץ מזה, אם שמים הרבה מים יחסית, אפשר לקחת את הנוזל הלבן שנוצר ברתיחה ולהשתמש בו כמו חלב. זה אומנם לא כמו זה של הפרה הישראלית, אבל מתרגלים לזה וזה הרבה יותר בריא.

שיבולת מלוחה - המצאנו גם גרסה כזאת. עם מלח צמחים/זעתר/מלח רגיל. כשזה מוכן מוסיפים לזה פירות יבשים מלוחים כמו בוטנים, שקדים, קשיו...

שיבולת במרק - לא תמיד מתחשק קינואה. השיבולת מעבה את המרק. מסמיכה אותו. עושה שיהיה משהו ללעוס. כיף.

טחינה גולמית מלאה - מכילה ברזל, סידן ממקור איכותי ועוד דברים מאד חשובים. כל הזמן היה איתנו כלי פלסטיק של טחינה גולמית. בכל מכולת יש את זה היום. שמנו על ירקות כשהיו, על הקרקרים/לחם, וגם ניסינו בשיבולת (טחינה + משהו מתוק = חלבה). אולי אחת הסיבות שלא נתפסו לנו שרירים היא שסיפקנו להם את המינרלים הדרושים לפעולה תקינה. טחינה עשירה בהם.

קרקרים - אחד המזונות עם רשימת המרכיבים הכי ארוכה שאכלנו. פה התקבענו על לחמית (של אוסם?), כי היה כתוב קמח מלא. לא בטוח כמה זה באמת מזון איכות, אבל הוא לא שוקל, וכן משביע. בתוך כל אריזת לחמית יש 2 שקיות. בארוחה היינו גומרות יחד שקית אחת, מורחות על כל קרקר טחינה, שמות פרוסות ירקות כל פעם שיש. רק להשוואה, כיכר לחם שוקל 750 ג' לרוב, וחבילת קרקרים 250 ג'.

פירות יבשים - אם אתם קוראים עברית, אין צורך להגיד על זה כלום. כולנו מכירים. יש נטיה להגזים בכמויות, גם כי זה מוזיל את מחיר הקניה, גם כי זה נראה כל כך מעט כשמחזיקים שקית אחת ביד. זה צ'יק צאק הופך לוואחד מאסה. עדיף מעט מהרבה סוגים, אם יש לכם יכולת, במקום הרבה מאחד. אף פעם אי אפשר לדעת מראש מה הגוף יבקש.

תה - באסכולה הצימחונית שלנו קפה נחשב בשרי... אז שותים בעיקר תה. התה המתוק משלים את הנוזלים שלא יצא לכם לשתות במהלך היום ונותן ספתח טוב בבוקר. הצמחים השונים שארצינו התברכה בהם לתה גם מכילים סגולות ניקוי גופני ובריאות ואין להם משקל. בזה אל תחסכו.

המזון שתואר הוא לא היחיד האפשרי, אבל הוא בהחלט עובד. הוא לא הכי מרנין את הנפש, אבל הוא משביע את הגוף. במהלך הטיול מטיילים ועוברי אורח נתנו לנו המון שאריות מזון משלהם שכללו עוגות שוקולד, במבה, יוגורטים וכד'. תמיד אמרנו כן כשהציעו והגוף שלנו התמכר במהרה. במו ידינו קנינו כמה שקיות במבה וחבילות שוקולד כי רצינו להתפנק. אנחנו לא כאלה צדיקות כמו שמשתמע מלמעלה. בסופו של דבר הכל עניין של איזון. אגב, 45 ג' במבה (שקית גדולה) עולים כמו 250 ג' קווקר. לתשומת לבכם.

גילוי דעת יחיד קטן - מזה שנים ריח הפה שלי נקי. עם התקדמות הטיול הריח הפך פחות נעים. זה לא בגלל צחצוח שיניים. זה בגלל שהגוף פולט את מה שהוא לא צריך גם דרך הפה. וזה בא לידי ביטוי בריח. אם חשוב לכם ריח הפה - תאכלו בריא! נגה