"אבל אני לא עשיתי את זה... לא עשיתי..." לחשתי, כאשר הם קשרו את ידיי, מוציאים אותי מהתא. "לא עשיתי..." חזרתי, אף אחד לא התייחס. כולם כבר היו רגילים ל"שקרים" שלי, כולם כבר ויתרו על ההקשבה. לא נחשבתי לבן אדם יותר, מאז שאותו איש שאת שמו איני מזכירה עד היום, המנוול הזה, הכה בשולחן בפטיש העץ שלו בראוותנות רבה, מטיל עליי גזר דין נוראי כל כך.
חשתי את הצמרמורת עוברת בגופי, חזרתי על המשפט פעם נוספת. דמעות זלגו על לחיי והרטיבו את הבגד המכוער שלי, הכתום, המכופתר. הסוהר העיף בי מבט זועם ומלא שנאה, בודק אם איני מנסה להשתחרר, לאחר מכן שב להביט קדימה.
"לא עשיתי את זה..." אמרתי בפעם המאה היום, אף אחד אפילו לא סב לכיווני. איך יכולתי להרוג את משפחתי, משפחתי האהובה? שני ילדיי היו האור היחיד בחיים האומללים שלי, ובעלי... הוא לא היה אדם מושלם אמנם, הוא היה רחוק מזה. אך זו לא סיבה לרצוח, לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר...
את הרוצח האמיתי אני מקללת עד היום, אין לו זכות לחיות, הוא גזל ממני דברים רבים כל כך... הוא גזל את משפחתי, את חיי. מה עוד יכל לקחת? לא דבר, כנראה מילא את מבוקשו.
אף אחד אפילו לא ניסה לחפש את הצדק, כולם רק קיוו למצוא את האיש הרע, או האישה הרעה, במקרה המיוחד הזה.
והנה נגלה לעיניי חדר, שקירותיו צבועים בצבע טורקיז מרגיע. לעזאזל, אני הולכת למות בעוד מספר דקות, מה הטעם לצבוע את החדר בצבע כזה? אך זה לא משנה, לא עכשיו, אין טעם להתרגז בגלל שטות שכזו.
חשתי גל של חום עובר בגופי ומציף אותי, מאיים לפרוץ החוצה. עשיתי את מירב המאמצים על מנת להשאיר אותו בפנים, אך דבר לא עזר, נעצרתי לפתע, מספר מטרים מן המיטה הגדולה, העטופה במספר אינסופי של חגורות עור בגוון חום.
"אני לא עשיתי את זה!" צווחתי וניסיתי להשתחרר, שלושה סוהרים זינקו אליי בו בזמן, כנראה מוכנים למצב כזה. ניסיתי לבעוט, לנשוך, להשתחרר; אך ללא הועיל, הם היו חזקים ממני. בכוח רב תפסו בחלקים שונים בגופי והניחו אותי על אותה מיטה, כובלים אותי אליה ללא רחמים. כמה מהחגורות היו מהודקות חזק מדי והקשו על נשימתי מאוד, אחרות יצרו שפשופים אדומים על עורי הבהיר. הפסקתי להיאבק, זה חסר טעם.
ידיי ורגליי הוחזקו היטב, האיברים היחידים שיכולתי להזיז היו האצבעות, וגם אלו בכמות מועטה מאוד.
"אני לא עשיתי את זה... לא עשיתי...". אחד הגברים התקדם אליי, אוחז בידו מזרק, מלא בחומר שקוף כלשהו. הבטתי בעיניו, פניו היו קפואות, חסרות הבעה. נדמה לי שלא היה לא אכפת שהוא גוזל חיים מבן אדם, בין אם הוא אשם או חף מפשע. זה לא עניין אותו, הוא רק רצה לסיים עם זה כבר ולחזור הביתה, אל משפחתו האוהבת.
המחט התקרב לידי אט-אט, עד שחשתי את הקור המקפיא שלה לרגע. הוא עצר למספר שניות ואז דחף אותה פנימה בפתאומיות. זה גרם לכאב בלתי נסבל כמעט, אך לא כאב של הגוף, כאב של הנפש. כעת ידעתי שאין דרך חזרה, גם אם עכשיו יפרוץ מישהו לחדר ויגיד שאיני אשמה, זה לא ישנה דבר עוד. ובכל זאת, במקום כלשהו במעמקי ליבי קיוויתי שזה יקרה, שידעו שרצחו אדם שלא אשם בכלום, שיצטערו על כך עד סוף ימיהם.
חשתי סחרחורת ובחילה נוראית. ידעתי שזהו זה, הנה חולפות להן הדקות האחרונות של חיי. הזמן נטף לי בין האצבעות במהירות מסחררת, כך שבלי ששמתי לב לכך, נשארה רק טיפה, טיפה קטנטונת.
"אני לא עשיתי את זה..." לחשתי, המראה מול עיניי טושטש ונעלם במהירות, הופך לכתם שחור אחד וגדול, "אני לא עשיתי... נכון?"