פניה לא הביעו שום רגש כאשר ראיתי אותה באותו יום. היא הייתה שלווה באופן שלא נראה רגיל. הגשם הטיח בפניה ולא כלל לא היה אכפת, היא לא שלחה את ידה אל תיק העור שנהגה לשאת איתה לכל מקום ולא שלפה ממנו את המטרייה הצבעונית שלה, אפילו לא חשבה על לפתוח אותה בחינניות, כמו תמיד. תווי פניה נראו לי שלווים ורגועים יותר, הכל היה כל כך טבעי.
הנערה, שהייתה, ממבט ראשון, נערה רגילה לחלוטין, זהה לכל השאר, כבר לא דיברה איתי כתמיד, כבר לא חייכה, לא בכתה.
היא כלל לא הייתה דומה לעצמה. הרשיתי לעצמי אף לתהות האם הייתה זו אותה נערה שאני מכיר שנים כה רבות, האם אני בטוח שהגעתי למקום הנכון ולא שגיתי בדרך? לא, הכל היה בסדר. זו הייתה היא, השרשרת על צווארה העידה על כך, אותה שרשרת ישנה, שספגה בתוכה את כל הסיפור הארוך והמפותל שלנו, של שנינו.
היא הייתה לבושה באופן שונה. לא כפי שהייתה תמיד מתלבשת, לא כפי שהייתה רוצה להתלבש לאירוע מצער שכזה. אך זו הדרך שהוריה רצו שתהיה לבושה, כנראה, ואין לי כל זכות לפקפק בבחירתם, עליי לכבד זאת.
כל האנשים העומדים שם ממררים בבכי, טובעים בדמעות של עצמך, שמתערבבות בדמעות השמיים שמטיל אלוהים. גם אני מרגיש בדמעה או שתיים זורמות במורד לחיי. ומכולם, רק היא לא בוכה. רק היא שומרת על קור רוח שלא אופייני לה, רק היא אפילו לא פותחת עיניים.
היא רק שוכבת שם ולא מוציאה מפיה הגה, בעת שאנשים שבוודאי אינה מכירה דוחפים אותה אל תוך הבור הזה באדמה, כאשר היא נחה במיכל השחור, המבריק הזה. רק היא שותקת, לא מגיבה.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285