RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
| 10/2008
סיפור חיי- פרק 4
בדלת עמדה אישה מבוגרת עם הרבה מגבות
"מי את?" היא שאלה
"אני? אני סתיו, אני... חברה של טל. אממ... אני.. איבדתי אצלה את ... את ה...עגיל שלי ואני עכשיו מחפשת אותו..."
אמרתי בלחץ ומיששתי ברצפה.
"טוב אולי היא כנראה מצאה אותו כבר" אמרתי וקמתי
היא הסתכלה עליי במבט מפחיד ואני הסתלקתי משם
"זה היה קרוב" אמרתי לעצמי.
לפחות אני יודעת מה קרה להם...
הלכתי אל חדרי וחשבתי על מה שקרה בניהם.
העליתי לי זיכרונות על הכל, כל רגשותיי התפרצו לפתע, בפתאומיות.
לא רציתי, לא רציתי שזה יקרה.
החלטתי לפרוק את הכל בעזרת ריקוד.
נכנסתי לאינטרנט ושמתי שיר קצבי.
החלפתי לבגדים נוחים והתחלתי לרקוד, לפרוק את הכל.
זה כל כך שיחרר אותי. כל המחשבות, כל הבעיות נעלמו להן.
המוזיקה נמשכה ונמשכה ואני נהניתי לרקוד לקצבה המהיר, לפי הביטים.
פתאום הכל חזר אליי, באמצע הריקוד.
זיכרונות הופיעו לי כמו פלאשבקים מוזרים, כמו סירטון המסביר הכל.
הראש שלי כאב, כל כך כאב.
התחלתי לבכות, נזכרתי בכל מה שקרה, בכל מה שעברתי.
את כל הרגשות שלי שאני מסתירה ממני! לא מאחרים, מעצמי!
על מי אני עובדת?
"סליחה, תסלחו לי!! זה הכל באשמתי, הכל!!" צעקתי לאוויר
הרגשתי שכל החדר מסתובב סביבי, הרגשתי חלשה.
באתי לשבת על המיטה אבל זה היה כבר מאוחר מדי, אני כבר הייתי על הרצפה, מעולפת.
"ומה יהיה איתה?" שמעתי את קולו של יואב
"היא תהיה בסדר. היא צריכה רק לנוח ולשכב" אמרה אישה שלא הכרתי את קולה
פתחתי את עיניי באיטיות. הייתי בחדר גדול עם כמה מיטות לידי.
הראש עדיין כאב לי, כל כך.
"מה... איך... א... איפה אני?" הרגשתי חלשה
"אל תתאמצי יותר מדי. קחי מים, עלייך להקפיד לשתות חמדתי" פנתה אליי אישה כבת 30+
"מה קרה לי?" שאלתי לא מבינה
"מצאנו אותך על הרצפה בחדרך, אי אפשר לא לשמוע את המוזיקה הרועשת שבקעה מן החדר" היא חייכה לעברי
"למה הראש... כל כך כואב?" שאלתי והחזקתי את ראשי
"קחי כדור, זה בוודאי יעזור" אמרה לי והלכה להביא לי כדור בצבע לבן לבליעה וכוס מים.
"סתיו... איך זה קרה?" יואב שאל אותי
"אני לא זוכרת..." שיקרתי. בזמן האחרון אני נוטה לשקר, אפילו לעצמי.
"לא משנה, העיקר שמצאנו אותך" הוא חייך
חייכתי גם אני חיוך מזויף. מבפנים הרגשתי כל כך מגעיל.
כל הזיכרונות, כל הרגשות עדיין היו בתוכי.
נרדמתי לשינה עמוקה וניזכרתי במה שקרה:
עשיתי לאמי פרצוף עצוב כשראיתי את הסוכרייה הטעימה, התחננתי אליה
"בבקשה..." התחננתי
"חומד, אני לא יכולה להתנגד אליה. תסתכל על פרצופה היפה... איך אפשר לסרב?"
"טוב, אבל רק סוכרייה אחת מובן?" אמר לי אבא ומיד העליתי חיוך על פניי.
הייתי אז בת 10.
אמי שילמה למוכר ואני התנפלתי על הסוכריה והתחלתי ללקק.
התחיל להיות מאוחר, בחוץ חשוך.
לא היו הרבה אנשים, מעטים רק באים לכאן, למקום הזה.
התחלנו ללכת לעבר ביתנו, שלושתינו.
לא היה איש ברחוב, רק אני ומשפחתי היחידה.
הרגשתי שמישהו עוקב אחריי, התחושה הזאתי שמישהו בוחן, מסתכל עליך לא נעלמה לי.
הסתכלתי כל הזמן לאחורנית ולא ראיתי אף אחד.
"אני מפחדת.." אמרתי להוריי בפחד
"אל תדאגי חמודה, אנחנו תכף בבית" אמרה לי אמי וחיבקה אותי קרוב אליה, היגנה עליי.
שמעתי נקישות של צעדים, גוברים וגוברים.
פחדתי נורא, עצמתי את עיניי.
כשפתחתי אותן ראיתי איש מולי, עם אקדח.
"סתיו... סתיו חמודה תתעוררי" שמעתי קולות
פתחתי את עיניי בבהלה וראיתי לפניי את המנהלת.
הזיכרונות עדיין היו במוחי, טריים ביותר.
"באתי לברר מה איתך" חייכה אליי המנהלת, מרים.
"הרבה יותר טוב. ראשי כבר לא כואב ואני מרגישה בריאה וחזקה מתמיד" חייכתי אליה בחזרה
"מצויין. רציתי להזכיר לך שאנו מתחילים את הלימודים עוד מעט, שעלייך לקנות כמה דברים שאנו לא יכולים לספק לך. מחר אני אתן לכל הילדים דפים בהם יהיה רשום מה אתם צריכים לקנות."
"אוקיי"
"אם את מרגישה חולשה וצורך להישאר כאן, עשי זאת. אם לא, את משוחררת" אמרה ויצאה מהחדר
לקחתי לגימה מן הבקבוק על השידה והתיישבתי.
קמתי וידעתי לאן אני רוצה ללכת, ידעתי בדיוק.
נכנסתי לחדרי והתארגנתי.
הייתי חייבת ללכת לשם, חייבת.
ידעתי שרגשותיי יצאו להם מבטני אך הייתי חייבת לעשות זאת, הייתי חייבת להוציא הכל, לפרוק הכל.
הובלתי את רגליי לאן שרציתי, ליבי פעם בחזקה.
הייתי כבר מוזל זה, הייתי במקום שאליו רציתי ללכת.
-
לכל המגיבים, אני פשוט שמחה.
לא ציפיתי בכלל לתגובות ובטח לא למחמאות.
אני מנסה להגיב בחזרה אבל המחשב שלי קצת דפוק ולא כל כך מאפשר לי להגיב.
כשאני אוכל, אני אגיב : )
תודה...
| |
| כינוי:
~sweet^girl~
בת: 31
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
