עמדתי מול בית הקברות.
ידעתי בדיוק איפה זה, היכן הקברים של שניהם.
הלכתי באטיות, מצטערת על כל צעד וצעד, פוחדת יותר ויותר.
הזיכרונות לא מאחרים לבוא...
==============
כשפתחתי אותן ראיתי איש מולי, עם אקדח
"ידיים למעלה!" הוא צעק
אני נדבקתי לאמי, פוחדת יותר ויותר.
"תירגע, קח מה שאתה רוצה רק אל תעשה דברים שתתחרט עליהם" אבי ניסה להרגיעו
"כל התכשיטים, הפלאפונים והכסף אליי!!" צעק האיש עם האקדח
"אתה איש רשע!" צעקתי לעברו
"זה לא הזמן חמודה, זה לא הזמן" נזפה בי אמי והוציאה את כל התכשיטים שהיו ברשותה ברגע זה.
אבי הוציא את ארנקו והושיט לעבר האיש הרע.
"הבאנו לך את כל מה שרצית עכשיו שחרר אותנו" אמר לו אבי
"אני מצטער..." אמר האיש
כל כך פחדתי באותו הרגע, הדמעות פרצו מעיניי מבלי שליטתי בהן.
"לא! בבקשה לא!!" שמעתי את אמי צועקת לעבר האיש
"אתה תסתבך..." אמר לו אבי
אמי דחפה אותי בחוזקה מכל המהומה החוצה.
"רוצי סתיו, רוצי בכל הכוח!!" צעקה אליי אמי
קפאתי, לא זזתי.
ראיתי את אבא, את האבא שלי מנסה לקחת מהאיש את הרובה.
את האבא שאני כל כך אוהבת, נלחם על חייו.
"לאא!!!" שמעתי את צעקתה של אמי
אבא נכשל, נכשל במשימתו.
שמעתי יריות. רצתי, רצתי כל כך מהר.
שמעתי צעקות ועוד יריות.
נעצרתי והתחלתי לבכות, בכיתי ללא הפסקה.
הייתי כל כך קטנה, כל כך מפוחדת ולא מבינה דבר.
===================
עמדתי ליד קבריהם, הדמעות באו וזלגו על לחיי.
הרוח שנשבה גרמה לי לצמרמורת קלה.
"אני מצטערת, כל כך מצטערת.
הייתי כל כך פחדנית, פשוט רצתי, רצתי רחוק ממכם.
סלחו לי, בבקשה תסלחו לי הוריי היקרים!
לא רציתי שתמותו לא רציתי!!!" צעקתי והעפתי אבן בעצבים.
התפרקתי והתיישבתי, מרביצה לרצפה מרוב כעס.
"אני אוהבת אותכם, כל כך אוהבת...
בבקשה תסלחו לי.
הייתי ילדה קטנה, לא ידעתי עוד מה טוב ומה רע.
אני פשוט מצטערת.
אני כל כך מתגעגעת אליכם הוריי, כל כך מתגעגעת.
אני רוצה את החיבוק הנעים, אני רוצה את הליטופים והפינוקים, אני רוצה להרגיש אותכם, אני רוצה פשוט להיות איתכם...
איך השארתי אותכם שמה, לבד. כמה רעה אני יכולה להיות, כמה?!
אני מצטערת!" דיברתי אל האוויר, בידיעה שהם בוודאי שומעים אותי
"רק סלחו לי..." לחשתי והסתרתי את פניי עם ידיי.
כל כך התביישתי בעצמי באותו הרגע
למה השארתי אותם שמה לבד? למה נתתי להם למות?
למה אני לא נשארתי והייתי נהרגת יחד איתם או... או פשוט הייתי איתם עכשיו!
למה?? פשוט למה?" מלמלתי בבכי
לא יכולתי יותר, פשוט לא יכולתי יותר.
הרגשתי ריקה, כל כך ריקה.
לא יכולתי להיות שם יותר, הרגשתי מגעילה.
ידעתי שאני צריכה ללכת לעוד אדם, לעוד בן אדם שהעניק לי חום ואהבה, שדאג וטיפל בי, פינק ואהב.
הגעתי לקבר שלה, הייתי חייבת.
"סבתי, סבתי האהובה.
את טיפלת בי, את דאגת לי.
את הבהרת לי שזוהי לא אשמתי, את אמרת לי שהם סולחים ואוהבים.
את פשוט לב זהב, משובץ עפ יהלומים כל כך משובחים שהם עוד לא נוצרו.
את מלאך סבתא, מלאך כל כך טהור.
אין לי איך להודות לך.
אני אוהבת אותך, אוהבת ומתגעגעת.
לעולם לא אשכח אותך סבתא, על כך השנים האלו...
השנים הקשים שהרסו את חיי" דיברתי אל קברה.
"אני אוהבת את כולכם..." מלמלתי בשקט
עם דמעות וזיכרונות קשים יצאתי מבית הקברות.
כעבור כמה ימים
הימים שחלפו היו כרגיל, עבדתי במסעדה עם יואב, והרגשתי ממש קרובה אליו.
פחדתי לשאול אותו בקשר למשפחתו, לא רציתי להציק ולהעיק עליו, רציתי לחכות לזמן המתאים.
כל יום טל עמדה באמפי והסתכלה עלינו, במבט מאיים ותוקפני.
יואב הכיר לי עוד כמה ילדים, ילדים נחמדים ומתוקים.
לאחד קוראים אוהד, הוא שנה מעליי, שיער שחור ועיניים ירוקות יפות.
לשני קוראים שגיא, בגיל שלי. הוא דווקא נראה טוב מאוד, השיער החום והעיניים התואמות לשיערו החמיאו לו מאוד.
והייתה גם בת שהוא הכיר לי, מעיין. ילדה יפה ונחמדה, לומדת בכיתתי. אין ספק שאיתה אני אסתדר יותר מכולם...
"את לא צריכה את זה" יואב ניסה לשכנע אותי לא לקנות עוד חבילה עם עטים יפים
"אבל זה כל כך יפה..."
"גם אין לך מספיק כסף!"
"טוב, טוב..." נאנחתי והשארתי את החבילה במקומה
קניתי לי יומן יפה ומקושט של טינקרבל, עטים, עיפרונות, תיק וכל מה שצריך לתחילת הלימודים (חוץ מספרים).
עוד לא קיבלתי את המשכורת שלי במסעדה אך היה לי קצת כסף כשבאתי לבית היתומים, כסף שהשאירה לי סבתי.
"סיימנו?" יואב שאל אותי
"יש לך כוח לקניית בגדים?" שאלתי מתחננת
"כמה זמן זה ייקח?"
"שעה מקסימום!" שיקרתי לו
"טוב אבל את עוזרת גם לי לקנות כמה בגדים" הוא העלה חיוך ואני צחקתי
עזרתי ליואב לקנות בגדים שהחמיאו לו.
הוא קנה ג'ינס נופל, חולצה ירוקה המתאימה לעיניו ונעליים יפות חדשות.
אני קניתי שמלה יפה למסיבות ואירועים, סקיני ג'ינס, גופייה עם קישוטים נחמדים וסרט מתאים לשיער.
עברו כבר שעתיים.
"נוו כמה זמן עוד נשאר פה?" יואב התלונן
"הנה אנחנו רק משלמים והולכים" עודדתי אותו והלכנו לקופאית.
שילמנו מחיר די יקר וחזרנו לבית היתומים.
"יש היום בערב מפגש עם כל הילדים שהכרתי לך, רוצה לבוא?" יואב שאל אותי
"זה בסדר מבחינתם שאבוא?" שאלתי חוששת
"כמובן! את מאוד מצאת חן בעניהם, הם לא הפסיקו להחמיא לך כשהלכת" הוא חייך את החיוך היפה שלו...
"בוודאי שאני אבוא, במילא אין לנו מחר עבודה נכון?"
"נכון מאוד, נוכל להישאר עד מאוחר"
המשכנו לדבר והוא ליווה אותי לחדרי
"תודה" חייכתי לעברו
"אין בעד מה" הוא אמר ונישק אותי נשיקה קטנה בפה
לא הבנתי מה קרה, לא ציפיתי לזה, לא הייתי מוכנה, למרות שזוהי הייתה רק נשיקה קטנה.
"סליחה, זה לא היה אמור לקרות..." הוא אמר והלך משם
"יואב, חכה!" צעקתי לעברו.
התקדמתי אליו ונישקתי אותו, נשיקה כל כך טובה
"וואו" הוא אמר כשהתנתקנו
חייכתי והלכתי משם, הרגשתי כל כך טוב.
ידעתי שאני מרגישה אליו משהו וכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא יכולתי להתאפק.
נכנסתי לחדרי ולא יכולתי להוריד את החיוך מפרצופי.
לבשתי את הסקיני החדש וגופייה יפה, נעלי בובה מתאימות ואת הסרט החדש לשיער.
שמתי קצת בושם, סידרתי את השיער והייתי מוכנה.
אחרי חצי שעה שמעתי דפיקה בדלת, ידעתי שזה יואב.
לא ידעתי מה הולך להיות, מה יקרה.
פתחתי את הדלת וחייכתי.
"וואו, את... את ממש יפה" הוא חייך וחייכתי חזרה
"גם אתה נראה טוב" החמאתי לו גם ויצאנו שנינו
"בקשר לנשיקה ההיא..."
"היה מה שהיה" קטעתי אותו, "השאלה אם אתה רוצה שיהיה עוד משהו" חיכיתי לתשובה שלו
"בוודאי שאני רוצה אבל... אני מעדיף שזה נשמור על זה בנינו טוב?"
"אוקיי" דווקא אהבתי את הרעיון שאנחנו לא מספרים לאף אחד, זה די הדליק אותי.
הוא נישק אותי נשיקה ארוכה וירדנו מהר למטה.
כולם כבר היו שם, יושבים וצוחקים.
התיישבתי לידם וצחקתי גם אני.
העברנו את הלילה עם צחוקים, אכילת ממתקים וסיפורים מפחידים.
לאט לאט כולם הלכו ונשארנו רק אני ויואב.
הוא ישב על הספה הגדולה ואני הנחתי את ראשי עליו.
הוא ליטף אותי ונישק אותי.
לא ידעתי מה אנחנו, מה יש בנינו ומה הוא מרגיש אליי.
רק ידעתי שרציתי את זה, רציתי להרגיש נאהבת, רציתי חיבוק של מישהו, נשיקה, ליטוף.
"את יודעת שאת עכשיו מתנשקת עם החבר שלי" שמעתי קול של ילדה באמצע הנשיקה שלי ושל יואב
"מה את עושה פה?!" שמעתי את יואב כועס
פתחתי את עיניי וראיתי לפניי את טל, כועסת ונרגזת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
