story of my life

נכנסתי למבנה הגדול, לבית היתומים.
עליתי באטיות במדרגות, הייתי עייפה מהריצה.
לא שמעתי מיואב, הוא לא התקשר, לא הגיע אל חדרי, כלום.
עוד כמה ימים כבר יתחילו הלימודים, לא היה לי חשק לזה, לא היה לי כבר כוח.

ראיתי אותו בדרך לחדרי, את יואב.
מביט בי בעיניו, מבטו היה פגוע, היה נבגד.
כאילו ראה אותי ואת הבחור החוצפן מתנשקים, כאילו שאני בוגדת.
ומה שמצחיק, זה שאני הרגשתי הנבגדת.
אך כל זה נעלם כפתאום, כנראה שדמיינתי.
מבטו התנצל, מבטו הרגיש אשם, שפל.
לא עניתי, לא זזתי.
"אני יודע שאני חייב לך הסברים אבל אני..." הוא חיפש את המילים המתאימות
"אתה מה? לא היה לך מספיק אומץ להגיד לי שעדיין הייתה לך חברה?"
"היא לא חברה שלי! אנחנו היינו בפסק זמן, בהפסקה..." הסביר
"אז זאת סיבה מספיק טובה כדי לנשק אותי? כדי להיות איתי?" שאלתי כלא מבינה, התעצבנתי.
"לא! אני באמת מתנצל ואני חייב לך הסבר, אני יודע. ו...היא..."
"היא מה?! היא מה?!" עניתי בכעס, הדמעות לא איחרו לבוא.
לא ידעתי מדוע אני כועסת עליו, הרי ידעתי שהם היו בהפסקה, ידעתי שלא מזמן הם היו ביחד, שהם היו מאוהבים.
ידעתי כל זה ועדיין כעסתי עליו, רתחתי מזעם.
אולי בגלל טל? אולי רציתי להיות איתה, לעזור לה? ואם כן, מדוע?
"די סתיו... אני מצטער..." אמר ברוגע וניגב לי את הדמעות
"אל תיגע בי יואב!! פשוט אל תיגע בי..." רצתי למעלה והגעתי אל חדרי.

נזרקתי על המיטה והתחלתי לבכות, בכי שהייתי זקוקה לו.
לא בכיתי על יואב, לא בכיתי על מה שהוא עשה.
אז נכון, קצת כעסתי כשהוא לא סיפר לי שהיה בניהם משהו חזק, שהיא בגדה בו ושהם עדיין בהפסקה.
אבל לא כעסתי עד כדי כך, כעסתי על הבן אדם האכזר שרצח את הוריי, שרצח את הוריי מבלי להכיר אותם, מבלי לחוות איתם את אותם הדברים שאניח חוויתי, שאני עברתי, שפשוט החליט שהם לא צריכים להיות כאן, בעולם הזה.
החליט שהם לא אמורים להיות איתי, לחיות איתי.

שמעתי דפיקה בדלת.
"מי זה?" שאלתי בבכי
"סתיו, בבקשה פתחי לי את הדלת, אני מתחנן אלייך. אני אסביר לך את הכל, מבטיח" קולו של יואב נשמע מעבר לדלת.
פתחתי לו את הדלת, נתתי לו להיכנס.
"אני לא כועסת עליך כל כך, אני כועסת עליך, אבל זה פשוט ש..." התחלתי לבכות, הבכי פרץ. לא הצלחתי להשחיל מילה.
"סתיו? מה קרה?" הוא לא הבין למה אני בוכה
"נמאס לי, פשוט נמאס לי מהכל!! מהחיים האלו, מהזיכרונות המציקים האלו שלא מניחים אותי!
אני לא יכולה כבר... תבין אותי, שמישהו יבין אותי כבר!!" צעקתי בבכי.
"אילו זיכרונות? על מה את מדברת סתיו?"
"על ההורים שלי, על הרוצח שרצח אותם, על האיש הנורא הזה, על זה שאין לי משפחה! אין לי משפחה להיות שם בשבילה או שהם יהיו שם בשבילי.. אין לי משפחה חמה ואוהבת שביום שיש נאכל ונקדש. פשוט אין לי, אין!!"
הנחתי את ראשי עליו.
"יש לך אותי, יש לך אותי סתיו... הכל יהיה בסדר" לחש בקול מרגיע, הרגיע אותי.
"אני רוצה לישון... תישן איתי" ביקשתי ממנו.
"אוקיי... בואי רק תחליפי לפיג'מה, אני לא אסתכל" הבטיח והסתובב לאחור
החלפתי לפיג'מה ונשכבתי על המיטה, רציתי לישון, רציתי לחלום.
רציתי לצאת מן הסיוט שלי, המציאות המרה שלי.
הוא נכנס גם למיטה.
"תחבק אותי, תגן עליי. אני זקוקה לך יואב..." לחשתי בחוסר אונים.
הוא עשה כדבריי, הוא עטף אותי עם ידיו המחממות, יכולתי להרגיש את ריחו הנעים והמוכר.
נרדמתי, למרות שישנתי הרבה בלילה, נרדמתי.
לצד יואב, לצד מי שהתחבר איתי בזמן האחרון ושהייתי איתו.
ליד מי שהתחלתי להכיר לעומק, לידו.
הרגשתי מוגנת, הרגשתי בטוחה איתו.