אני יודעת שלא כתבתי פרק כבר הרבה זמן, אני יודעת שאני מזניחה.
אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה, אני פשוט לא.
לפני 3 שנים עזבת, הלכת.
אני מתגעגעת... כואב לי, כואב לי בלעדיך!
אני לא אוכל יותר לראות את החיוך שלך, אני לא אוכל להרגיש את ידיך העוטפות אותי בחיבוק חם ואוהב,
אני לא אוכל לצחוק איתך, לשתף אותך בדברים שלי, דברים שאני לא מספרת לאף אחד.
זה אתה סבא, שהלכת, שעזבת.
אני יודעת שזוהי לו אשמתך, ואני יודעת שכאב לך.
אני שמחה לפחות שלא סבלת מהכאבים, שלא התייסרת והתענית.
אני אוהבת אותך כל כך... אני מתגעגעת
אני לא יכולה לחשוב שאני לא אראה אותך שוב, אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיך!
אתה תמיד היית שם בשבילי, תמכת, עזרת.
היית כמו אבא!! ואיפה אתה עכשיו ? איפה מי שיעזור לי ? שידאג לי ? שיטפל בי ?
עוד פעם בית הקברות הזה... המקום הנורא הזה.
המקום שבו כולם בוכים, מתאבלים.
במקום שיש בו רק עצב, כאב, געגועים ואהבה.
המקום הקודר והמפחיד, שאליו אני נוהגת לבוא ולבקר.
עוד תפילה שנאמרת ועולה לשמיים, עוד בכי שלא נפסק,
עוד געגועים וכאב על האיש שעזב, שהלך.
עוד פתק שאני משאירה לך, בתקווה שתחזור אליי, בתקווה שתהיה איתי.
עוד ימים שחולפים להם בלעדיך, עוד לילות ארוכים בהם אני בוכה עליך.
אני זוכרת כשהייתי קטנה ישנתי אצלך ואצל סבתא.
רציתי לישון וביקשתי ממך להעיר אותי, כדי לראות תוכנית טלוויזיה.
כשהתעוררתי, כעסתי עליך. פספסתי את התוכנית האהובה עליי.
ואתה ניסית להסביר לי שניסית להעיר אותי, ניסית.
אבל לא רצית שאני לא יישן, שלא אתחזק.
אני צעקתי, בכיתי.
כעסתי עליך שגרמת לי להפסיד את התוכנית שלי.
ועכשיו, עכשיו אני הפסדתי אותך.
איך כעסתי עליך בכלל?? איך?
ראיתי איך אתה נראה אשם, איך פניך הופכות להיות עצובות כשכעסתי עליך.
אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור, הייתי מחבקת אותך.
אתה איש כל כך טוב סבא, תמיד ה' לוקח את האנשים הטובים אה?
אני מצטערת על כל מה שעשיתי, אני מצטערת אם פגעתי, אם האשמתי.
סבא, אני אוהבת אותך.
ואני תמיד אוהב, אני תמיד אתגעגע.
שלך, לעד...
נכדתך.
============
אז... למי שלא הבין, סבא שלי נפטר.
אני בכלל לא יכולה לכתוב את האותיות האלו נ פ ט ר.
אני לא קולטת את זה...
איך אפשר לשכוח מישהו? איך אפשר להרחיק אנשים זה מזה?
איך אפשר להישאר כאן בלעדיו? בלי סבא שלי?
בלי מי שדאג לי לכל השנים, שהיה איתי...
אני מצטערת שלא כתבתי פרק הרבה זמן..
אתמול הייתי אזכרה ל... סבא שלי.
יואו אני לא יכולה להפסיק את הדמעות.
אני אנסה לכתוב, יש לי גם מחר מבחן בהבעה שלא התכוננתי בכלל ואין לי מושג מה לעשות.
כל היום רק בהיתי לתקרה בחדר שלי, שכבתי על המיטה.
נזכרתי ברגעים שלי עם סבא שלי.
אני אנסה לכתוב פרק, אבל לא נראלי שיהיה לי מצב רוח בשביל זה.
בבקשה תנסו להבין...
תאחלו לי בהצלחה במבחן?? כי אני באמת זקוקה לו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
