עליי: ליאור. כתה י'. אין לי אמא. רזה וגבוהה.עיניים כחולות ושיער חום כהה. צינית, לפעמים. תלמידה טובה, גם לפעמים. מאוהבת.
הסתכלתי עליו, לא מאמינה למה שאני שומעת ממנו.
כבר כמה חודשים שאנחנו ביחד, ועכשיו הוא מחליט לספר לי מי הוא?
עכשיו הוא נזכר? אחרי שאני מאוהבת בו כל כך?
כל כך התאכזבתי ממנו, מאיך שהוא התנהג, מזה שהוא החליט לספר לי את זה רק עכשיו.
שתקנו.
עוד פעם שתקנו, כמו בכל הריבים שיש לנו.
"לא יכולת להגיד לי את זה בהתחלה?" שאלתי אותו
"ידעתי שאת לא.. שאת לא.." הוא ניסה לחפש את המילה המתאימה
"שאני לא מה? שאני לא אתאהב בך?" שאלתי והדמעות לא איחרו לבוא
"ליאור.." הוא אמר בשקט ונגע לי עם היד בלחי
"אל תיגע בי" אמרתי והזזתי את ידו
"אבא שלך יודע מזה?" שאלתי
הוא הסתכל על הריצפה, ראשו מושפל
"אבא שלך יודע מזה?!" צעקתי עליו
"לא.." הוא אמר בשקט
חייכתי חיוך ציני, "מצויין, פשוט נפלא. אבא שלך בטח רוצה לחנוק אותי נכון? המשפחה שלך שונאת אותנו!" צעקתי עליו
"היא לא!" הוא הגן על משפחתו
"לא? אז למה לא אמרת להם? למה לא אמרת להם שאנחנו ביחד?! למה לא סיפרת להם על החברה היהודייה שיש לך?!" צעקתי עליו
שקט.
הוא לא דיבר, לא זז.
"אבא שלי.." אמרתי בעיצבון
"מה אבא שלך?" הוא שאל לא מבין
"אם הוא היה יודע שאתה.." אמרתי והבטתי בעיניו, "שאתה ערבי, הוא היה רוצח אותי" אמרתי בשקט, לאט.
"זה לא שאני מחבל או משהו, ליאור. אני בנאדם בדיוק כמו כולם" הוא אמר
"לא אמרתי שאתה מחבל, אמרתי שאבא שלי לא יאהב את העובדה שאתה ערבי"
"למה? הוא גזעני? למה הוא חייב לשנוא ערבים?!" הוא שאל בעצבנות
"למה? למה?! אם היית יוצא מהעולם האשליות והשקרים שאתה חי בו, היית מבין למה. מלחמה עכשיו, רועי. ערבי שונא יהודי, יהודי שונא ערבי. אתה לא יכול להתעלם מכל זה, רועי!" אמרתי ועצרתי את עצמי
הוא קלט והשפיל את מבטו שוב.
"ר..רגע... רועי זה לא.. זה לא שם ערבי" אמרתי והבטתי בו
"לא.." הוא אמר בשקט
"יש עוד איזה משהו שאתה שכחת לספר לי כשהיינו ביחד? לא, פשוט כדאי שאני אתעדכן קצת, אתה לא חושב?" אמרתי בציניות
"מה השם שלך, האמיתי?" שאלתי
הוא הביט בי מספר שניות ואז דיבר "פריד" שמעתי את קולו
"לחשוב שכל הזמן הזה חייתי בשקר.." אמרתי
"ליאור, אני מצטער. אבל תביני גם אותי, גם לי זה היה קשה!" הוא אמר והתקרב.
"להבין אותך? אתה שומע את עצמך? אתה מחליט לשקר לי, להכחיש כל דבר כשאני שואלת אותך ואני אמורה להבין אותך?!" אמרתי ויצאתי מהחדר, עם דמעות.
"ליאור, ליאור!" פריד קרא לי, אבל אני לא הקשבתי, או לא רציתי להקשיב.
הוצאתי מהתיק את המפתחות הירוקות ופתחתי את הדלת.
ראיתי את אבא שלי יושב על הספה, בירה בידו.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אה?" הוא שאל, שיכור.
"הייתי אצל חברה" שיקרתי וסגרתי את החדר, מנגבת את הדמעות במהרה
"הבאת קצת כסף הבייתה?" שאל
"לא" אמרתי בפחד.
"כלבה מטומטמת, לא מועילה בדיוק כמו אמא שלך" אמר בזילזול וגמר את הבירה שלו
"אתה לא תדבר ככה עליי או על אמא, הבנת?!" אמרתי לו, עצבנית ביותר
"ומי את שתגידי לי מה להגיד?!" אמר וקם לכיווני
"את בסך הכל ילדה מסכנה וטיפשה" הוא אמר ומשך לי בשיער
"אל תיגע בי!!" צעקתי עליו
"תסתמי את הפה, חוצפנית!! אל תגידי לי מה לעשות, הבנת?!" הוא השיב לי ואחז בידי
"ת ע ז ו ב אותי!" צעקתי ובעטתי בו
"שתקי!" הוא אמר והעיף לי סטירה
הוא הפיל אותי על הריצפה.
"אפילו לדאוג לכסף את לא יכולה, ילדה מפגרת. מי היה צריך אותך בכלל?! למה הבאנו אותך, את מביאה לנו רק צרות!" אבא שלי צעק עליי, אם אפשר לקרוא לו בכלל אבא
"זה שפיטרו אותך מהעבודה המסכנה שהייתה לך בגלל שאתה לוזר, זאת לא אשמתי!" צעקתי עליו
"תשתקי!" צעק ובעט בי, "את לא תתחצפי יותר, את שומעת אותי?!" שאל והחזיק אותי
"לא, לא שמעתי יא זקן מכוער!" צעקתי בחוצפה שאפילו אני לא ידעתי שיש לי
פניו האדימו, הוא נראה ממש עצבני.
הוא זרק אותי בחוזקה על הריצפה, גופי רעד.
נשכבתי על הריצפה ולא זזתי, לא נשמתי, לא דיברתי.
הוא בעט מעליי, מכאיב לכל גופי.
"תעזוב אותה!!" שמעתי את קולו של פריד, חייכתי בלב.
פריד נתן לו אגרופים בבטן והפיל את אבא שלי על הריצפה
"בואי.." אמר פריד ועזר לי לקום
"כואב לי.." אמרתי ולא הצלחתי לקום
"פריד, מאחוריך!" צעקתי לו כשראיתי את אבא שלי מאחורי פריד.
זה היה מאוחר מדי, אבא שלי כבר הספיק להכניס כמה מכות הגונות לפריד.
"ועכשיו נטפל בך" אבא שלי אמר בחיוך
כשהוא התקרב אליי עוד נתתי לו בעיטה במקום הרגיש שלו.
ראיתי איך הוא מתפתל מכאבים.
לקחתי את המקל שהיה לידי והתחלתי להרביץ לו.
פריד כבר קם והבטנו אחד בשני.
"תארזי את כל הדברים שלך, אנחנו הולכים מכאן" הוא אמר מתנשף
"טוב, תביא לנו אוכל מהמקרר" אמרתי ורצתי למעלה.
"איפה יש חבלים?" שמעתי את קולו של פריד מלמטה
"בממד במגירה השלישית מימין" השבתי לו וסגרתי את המזוודה.
ירדתי למטה וראיתי את אבא שלי קשור כשעל פיו דבוק סלוטייפ.
חייכתי לפריד וגם הוא אליי.
פתחתי את המזוודה והוא שם את האוכל שם.
הסתכלתי על אבא שלי, הבטתי בו במבט של שנאה ויצאתי החוצה עם פריד.
"הבאת כסף?" פריד שאל אותי
"כן, 2000 שקל שחסכתי" אמרתי לו בחיוך
"מעולה, אני הבאתי עוד 1000" הוא אמר והמשכנו ללכת
"סיפרת לאבא שלך?" שאלתי את פריד
הוא הסתכל על הריצפה, בוהה בה וחושב
"כן" הוא אמר לפתע.
הוא נזכר במה שקרה איתה:
"היא מה?!" צעק עליו עלי, אביו של פריד
"היא יהודייה" הוא אמר
"אתה יוצא עם יהודייה?!" הוא צעק
"כן אבא, אני יוצא איתה" הוא אמר בביטחון
"אם אתה רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת אתה תלך ותזרוק אותה, מובן?!" שאל אביו
אימו הקשיבה לכל השיחה בצד, בשקט.
"כן, זה מובן אבל אני לא יעשה את זה בחיים. אבא, היה חיי! אני אוהב אותה"
"תעשה מה שאתה רוצה, בוגד" קרא לו לפתע אביו
"בוגד?! אתה קורא לי בוגד?" הוא הסתכל עליו
"היא יהודייה, איך אתה מעז? אחרי כל מה שאנחנו עוברים? אחרי כל מה שהם עושים לנו, אתה יוצא עם אחת מהם?!"
"אבא, אני יהיה איתה אם תרצה או אם לא" הוא אמר והביט באימו
אביו הסתכל על פריד במבט של אכזבה.
"אתה יותר לא ממשפחת עלי, מובן לך?!" צעק עליו אביו
אחרי שאביו עלה למעלה אימו התקרבה אליו
"בני, קח את זה" היא הושיטה לו מפתח
"לך לחדר עבודה של אבא, נכון יש את התמונה של הזוג שתלויה על התקרה?" שאלה אימו
"כן, מה איתה?" שאל פריד
"מאחוריה יש כספת, תפתח אותה עם המפתח הזה וקח את כל הכסף שיש שם. תברח בני, תברח איתה" אמרה לו אימו
הוא הביט בה כלא מאמין.
אימו תעשה דבר כזה?
"אני לא אשאיר אותך לבד אמא" הוא אמר לה
"אני כבר ייברח גם, אל תדאג לי. עכשיו תמהר!" אמרה לו והוא עשה דבריה
היא התפללה שהכל יהיה בסדר.
###########
נכנסנו למלון שבאילת.
הנסיעה הייתה ארוכה אבל אף אחד מאיתנו לא עצם את עיניו.
לפעמים הבטנו מהחלון, לפעמים הבטנו אחד על השני אבל אף אחד לא דיבר.
אחרי שכל העניינים סודרו אני ופריד עלינו לחדר.
פתחתי את הדלת בעזרת כרטיס מיוחד, נקודה ירוקה הבהבה אישרה לנו להיכנס.
פתחתי את הדלת.
החדר היה גדול.
ראיתי מיטה זוגית ענקית לפנינו, חייכתי מבפנים.
הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי.
עמדנו אחד מול השני, הלב שלי דפק בחוזקה.
הוא הביט לתוך עיניי, ניסה להעניק לי תחושת ביטחון.
כמה סנטימטרים מפרידים בנינו, מפרידים בין שני עולמות שונות לחלוטין.
שתקנו שנינו, נתנו לרגע הזה להימשך לנצח.
לא זזנו, לא דיברנו, לא בכינו.
רק שתקנו והסתכלנו אחד על השני.
השתיקה הזאת שלנו אולי לא נשמעת, אולי לא שומעים צליל או מילה.
אך השתיקה הזאת אומרת כל כך הרבה.
ניסיתי לדבר, להוציא משהו מפי אך לא הצלחתי.
ראיתי שגם הוא מנסה להגיד משהו, להביע את רגשותיו.
לא ידעתי מה לעשות.
פשוט החלטתי "לזרום" עם הרגע, לא להרוס אותו
"אני אוהבת אותך" אמרתי והבטתי עמוק לתוך עיניו היפות
"גם אני אותך" הוא אמר וחזרנו לשתיקה המוכרת שלנו
"אז מה אנחנו נעשה?" שאלתי
"אני לא יודע מה אנחנו נעשה בעתיד, אך אני יודע מה אני עומד לעשות עכשיו" הוא אמר בלחש והתקרב אליי..
היינו כל כך קרובים. סנטימטר אחד, עוד קצת ושפתנו נפגשים. התקרבנו לאט, זה נראה כמו נצח.
הוא נישק אותי, נשיקה מלאת תשוקה ואהבה. היינו כל כך צריכים את הנשיקה הזאת, את הרגע הזה.
עטפתי אותו בזרועותיי והמשכתי את הנשיקה המופלאה.
המשכתי את מה ששנינו רוצים, את מה שאנחנו חיכינו לו כל כך הרבה זמן.
הנשיקה הפכה לסוערת, מלאת תשוקה.
חייכתי. לא הפסקתי לחייך. הוא גם חייך, נראנו כמו ילדים טיפשים שמחייכים בלי הפסקה
לא הפסקנו להתנשק לשנייה, להתחבק, לגעת אחד בשני.
כל כך אהבנו, כל כך רצינו...
נפלנו על המיטה, עדיין עם כל התשוקה והאהבה.
כל כך רציתי אותו, כל כך אהבתי אותו.
הוא נשכב מעליי, לא מפסיק לנשק ולאהוב.
עשינו את זה, עשינו אהבה.
זה היה כל כך נפלא, כל כך קסום...
אבל למרות כל הרגשות האלו פחדתי.
אם רק היו יודעים שנגענו אחד בשני, שאפילו דיברנו!
מה יעשו לנו... אני לא רוצה לדמיין את זה
הוא ערבי ואני? אני יהודייה...
שנינו מתוך עולמות שונות, עולם אחד שונא את השני.
אנחנו ממקומות אחרים, אנחנו לא יכולים להיות ביחד!
שנינו שכבנו במיטה והתכרבלנו בשמיכה הנעימה.
הבטתי בעיניו, הייתי כל כך שמחה
סוף כל סוף הרגשתי הקלה, הרגשתי שהכל יסתדר, שהכל יהיה בסדר
סוף כל סוף הרשתי לעצמי להיות אופטימית.
הוא נישק אותי, לא הפסיק.
הוא נישק נשיקות שמסמלות על שלום ועל נצח.
"איך אנחנו נמשיך מפה? אנחנו נחיה פה?" שאלתי
" יהיה בסדר ליאור, יהיה בסדר" הוא אמר וחייך. חייכתי גם אני
אנ אוהבת אותך, רועי" אמרתי בחיוך
"גם אני אותך"
עכשיו באמת ידעתי שיהיה בסדר. הוא ישמור עליי, הוא יגן עליי.
למרות כל החששות וכל הדאגות שלנו, ידעתי שזה יסתדר.
כי זה אני והוא, ואין אף אחד שיכול להפריד בנינו.
כי אם אנחנו שניים, הכל יהיה בסדר.
#########
עברה שנה וחצי.
אני ופריד מצאנו עבודה ושכרנו לנו דירה נחמדה באילת.
אני ממשיכה ללמוד, אני מנסה להתאמץ בשביל פריד, בשביל העתיד שלנו.
לא שמעתי יותר על אבי, לא רציתי לחשוב על זה יותר מדי.
נראנו מאושרים מתמיד.
לא היה לנו נמאס מאחד והשני, אפילו לא לשנייה.
התמכרנו אחד לשני, התמכרנו לריח, לחיבוק, לנשיקה, לנגיעה...
אנחנו אוהבים אחד את השני.
ואני מקווה שהכל ימשיך ככה, שאנחנו נמשיך להיות מאושרים.
אז למרות הכל, הצלחנו.
אנחנו נהיה ביחד ואף אחד לא יפריד בנינו, כנגד כל הסיכויים.
הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900
בבלוג זה
בכל הבלוגים
