story of my life

"זיו!" צעקתי לעברו וקפצתי עליו בחיבוקים
"מה אתה עושה פה?!" שאלתי בהתלהבות
"את יודעת כמה זמן אני מחפש אותך?"
"יואו! אני לא מאמינה שאתה פה!" חיבקתי אותו שנית
"רגע, לפני כמה זמן עלית לארץ?" שאלתי עדיין בהתלהבות
"לפני שבוע, אנחנו נשארים לגור בארץ עוד הרבה זמן" אמר בחיוך
"באמת? יואו, כמה זמן עבר... איך התגעגעתי אליך!" חיבקתי אותו עוד חיבוק ענק
יואב שלח לעברו מבטים מאיימים, ראיתי שהוא מקנא
"אז אתה החבר של היפה הזאת?" זיו שאל אותו
"כן, למזלי כן" אמר יואב ובחן את זיו
"יואב, זה זיו. זיו, זה יואב" הכרתי בניהם והם לחצו ידיים.
זיו נראה טוב, מאוד טוב. הוא תמיד היה גבר יפה, אבל גדול ממני בשנתיים.
"איפה אתם עומדים לגור?" שאלתי בסקרנות את זיו
"כמה רחובות מפה, רחוב הירדן 13" חייך את חיוכו המושלם, איך התגעגעתי אליו
"ואתה עכשיו ביב' נכון?" שאלתי כדי לוודא
"כן, ואת בכתה י' גדולה שכמותך" חייך וקרץ אליי

############

יואב לא ידע מה לעשות, הוא הרגיש משהו בלב, הוא הרגיש שהוא רוצה להיות איתה לבד ולסלק את האיש שהיא כל הזמן מחקבת,
האם הוא מקנא? הרגש שחונק אותו, האם זו קנאה?
"טוב, אנחנו צריכים כבר לחזור הבייתה" אמר יואב בחוסר סבלנות
"היה נעים להכיר אותך" אמר יואב, לחץ את ידו שנית ולקח את סתיו משם
"אני אבוא לבקר" אמרה סתיו והלכה עם יואב

############

"מה יש לך? אצה מקנא?" שאלתי את יואב בחיוך
"אני? מה פתאום!" אמר ועשה פרצוף מבובל וכועס
"טוב, אז חא עהעה חל אכפת אם אני אבקר אותו היום בערב, נכון?" חייכתי חיוך ערמומי
"למה... למה שיהיה אכפת לי?" שאל ויכולתי להרגיש את הכעס שלו.
"טוב" אמרתי והלכנו לבית היתומים
"את לא יכולה ללכת אליו!" יואב עצר אותי בדרך
"למה לא?" חייכתי
"כי...כי... אני קבעתי לנו מקום במסעדה" אמר בשקט והסתכל בעיניי
"באמת?" הבטתי בו
"כן" אמר והמשכנו ללכת
"לשעה שמונה, אאז תהיי מוכנה עד אז"
"תודה" חייכתי ונישקתי אותו
הוא ליווה אותי לחדר, נישק אותי והלך.
השעה הייתה שבע, הייתה לי שעה להתארגן
עברו 10 דקות ושמעתי דפיקה בדלת
"זה מוזר, קבענו בשמונה..." אמרתי לעצמי ופתחתי את הדלת
"מעיין?" שאלתי מבולבלת כשראיתי אותה בוכה
"אני מצטערת שאני מפריעה ו... אני יודעת שנפגשנו פעם אחת בלבד ושאת לא מכירה אותי כל כך, אבל אני חייבת לשפוף את הלב בפני משהי, ואין לי למי"
היא אמרה והביטה בעיניי
"בואי, כנסי" אמרתי והכנתי לה תה
"מה קרה?" שאלתי והתיישבתי לידה על המיטה
"את זוכרת את היום שכולנו נפגשנו?" שאלה
"כן" עניתי
"אז היו שם עוד ילדים, בנים" אמרה ועיניה הביטו לרצפה
"רק רגע" אמרתי והלכתי להביא לה את התה
"תודה" אמרה בחיוך והמשיכה את דבריה
"אז היה שם בן, קוראים לו אוהד, שנה מעליי, שיער שחור ועיניים ירוקות.
היינו חברים כבר הרבה זמן... היום אני... אני ראיתי אותו מתנשק עם ילדה אחרת!" היא פרצה בבכי
"עם מי?" שאלתי
"עם טל!" אמרה ולא הפסיקה לבכות
"מה את אמרת לו? ומה הוא אמר לך? ניסיתי לברר מה קרה שם
"עוד לא סיפרתי לו\ ראיתי את זה ורצתי משם!"
"הזבל הזה..." אמרתי בנסיון לעודד
"אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה! אני שונאת אותו..." אמרה ופניה כעוסים
"את רוצה לנקום בו?" שאלתי עם חיוך ערמומי
"לא יודעת, לא, כן, אולי..." אמרה מבולבלת
"הוא בגד בך! אתם הייתם ביחד והוא פשוט מנשק ילדה אחרת! ואת עוד לא רוצה לנקום בו?" חיממתי אותה
"אני כן!" אמרה
"יופי, יש לי רעיון מושלם..." אמרתי לה וסיפרתי את הכל.
"לא נראה לי שאני מסוגלת..." אמרה עצובה
"זה מושלם! את חייבת לעשות את זה! מעיין, תקחי יוזמה, תהיי אמיצה!" עודדתי אותה לפעול לפי הרעיון
"טוב, אני יעשה את זה!" אמרה בחיוך וחייכתי אליה חזרה

-דפיקה בדלת-

"אולי, לא..." אמרתי
"מה קרה?" שאלה מעיין
"יואב, שכחתי לגמרי! אנחנו אמורים לצאת עכשיו למסעדה" אמרתי
"מה, אתם זוג?" שאלה בחיוך
"כן" חייכתי גם אני
"מזל טוב!"
"תודה... מה אני עושה?"
"תלכי"
אבל אני לא מוכנה!" נכנסתי להיסטרייה
"תגידי לו שתהיי מוכנה עוד 15 דקות, אני יעזור לך להתארגן"
"איך נספיק?" שאלתי חוששת

-עוד דפיקה בדלת-

"טוב, נו..." נאנחתי ופתחתי את הדלת
"תקשיב, אני עוד לא מוכנה אבל תן לי רבע שעה ואני יהיה בחוץ" אמרתי מהר
"רבע שעה, לא יותר" אמר, נישק אותי וחיכה לי במסדרוך בחוץ

*לפני הפרק, אני רוצה שתדעו שעשיתי את הפרק הזה על סתיו ויואב בלבד.

עוד כמה פרקים אני אתחיל לכתוב על ההרגשות של יואב וגם יהיה עליו פרק.

אני לא יודעת אם אתם רוצים ספיישל תמונות או לא, אם כן תודיעו לי! תהנו מהפרק...*

התעוררתי מהשעון המעורר, הייתי צריכה להתארגן לעבודה.

היד של יואב עדיין הייתה מסביבי, עוטפת אותי, מחבקת אותי.

כנראה שהשעון המעורר לא העיר אותו...

"יואב...יואב..." לחשתי בנסיון להעיר אותו, הוא לא ענה

"יואב, קום" אמרתי יותר חזר ונדנדתי אותו, הוא הסתובב לצד השני.

"יואב קום כבר!" צרחתי עליו, "נו! אנחנו נאחר לעבודה בגללך"

"עוד 5 דקות, תני לישון..." הוא ענה בשקט עם קול ישנוני חמוד.

"אתה בחרת בזה..." אמרתי בשקט והפלתי אותו על הריצפה

"למה?" הוא עשה פרצוף מסכן

"בוקר טוב גם לך, קום ותתחיל להתארגן, אנחנו נאחר לעבודה"

"טוב, רק תעזרי לי לקום..." אמר בקול מסכן.

הושטתי לו את ידי והוא נעזר בה כדי למשוך אותי אליו, לריצפה

"את חושבת שתוכלי להפיל אותי סתם כך בלי שאני אחזיר לך?" שאל בחיוך והיה מעליי

"אתה לא נורמלי..." צחקתי

"בוקר -נשיקה- טוב -נשיקה- ליפה -נשיקה- שלי -נשיקה ארוכה-

"להתחנף לא יעזור לך" אמרתי בחיוך, "אבל הפעם כן" חייכתי ונישקתי אותו

"טוב די עם הנשיקות, לך לחדר שלך ותתארגן" אמרתי וקמתי מהריצפה, הוא גם קם.

"אז נשיקה אחרונה לפני שאני יוצא" אמר ונישק אותי נשיקה ארוכה והלך בחיוך מרוצה.

"איזו דרך טובה להתעורר..." אמרתי לעצמי והתחלתי להתארגן

"יואב... לא לפני כולם!" אמרתי וניסיתי להתחמק מהנשיקות שלו

"נו... אבל את טעימה, ואני רעב" הוא חייך ונתן לי נשיכה קטנה בכתף, צחקתי וחמקתי ממנו.

"אחרי זה!" צעקתי אליו והלכתי משם.

"בואי למקום שלנו, יואב" קיבלתי אחרי שעה פתק ממפית שיואב כתב עליו מאחד העובדים.

חייכתי חיוך רחה ויצאתי החוצה

*לי וליואב יש מקום סודי לשנינו. מאחורי המסעדה יש בניין שאין בו אף אחד, אנחנו נוהגים לעלות לגג, הנוף שם מדהים*

"איפה הוא?" שאלתי לא מבינה כשעליתי למעלה וגיליתי שאין שם אף אחד.

שני ידיים עטפו אותי בבטן וגרמו לי הרגשה נעימה.

"יואב לא!" נזפתי ונהניתי מהנשיקות הצוואר שהוא נתן לי.

"נו, אבל אין כאן אף אחד" אמר והמשיך בנשיקות

"אנחנו אפילו לא חברים, אנחנו גם לא מגדירים אותנו כמשהו, מה אנחנו בכלל?" שאלתי ברצינות והסתובבתי אליו

"את רוצה להיות חברה שלי?" חייך חיוך מפגר

"יואב, די" אמרתי ובאתי ללכת

"נו, אני שואל ברצינות! את רוצה להיות חברה שלי?"

חייכתי חיוך ערמומי, "בתנאי אחד" אמרתי

"אני לא מאמין שבאמת הסכמתי..." יואב אמר בחוסר אונים ואני התפוצצתי מצחוק.

"נו אבל אתה ממש טוב בזה!" ניסיתי לעצור את הצחוק

"באמת?" שאלת בהתלהבות ועם חיוך גדול

"לא" אמרתי ונשפכתי על הריצפה

"רעה... ידעתי שאני לא צריך להסכים!" אמר ועשה שוב פעם את הסיבוב

"למה דווקא בלט?" שאל וחזר על התנועה שהראיתי

"כי אני אוהבת לראות אותך סובל"

"רגע, אז את עומדת להרביץ לי?" שאל מפוחד

הוצאתי לו לשון והמשכתי ללמד

-שעון מעורר-

"זהו! אין יותר בלט!! השעה עברה ואני לא צריל ללמוד יותר!" אמר בשמחה ואני צחקתי

"את יודעת מה זה אומר..." אמר והתקרב אליי, צמוד.

"זה אומר ש..." אמרתי בשקט וחיכיתי שהוא ישלים אותי.

"אנחנו חברים" אמר בחיוך, "אז רגע, מותר לי כבר לנשק אותך נכון?"

"טיפשון" אמרתי ונישקתי אותו

"סתיו?" שמעתי קול מוכר

התנתקתי מהנשיקה והסתובבתי בעקבות הקול.

"מה אתה עושה פה?!" שאלתי מופתעת ולא מבינה

נכנסתי למבנה הגדול, לבית היתומים.
עליתי באטיות במדרגות, הייתי עייפה מהריצה.
לא שמעתי מיואב, הוא לא התקשר, לא הגיע אל חדרי, כלום.
עוד כמה ימים כבר יתחילו הלימודים, לא היה לי חשק לזה, לא היה לי כבר כוח.

ראיתי אותו בדרך לחדרי, את יואב.
מביט בי בעיניו, מבטו היה פגוע, היה נבגד.
כאילו ראה אותי ואת הבחור החוצפן מתנשקים, כאילו שאני בוגדת.
ומה שמצחיק, זה שאני הרגשתי הנבגדת.
אך כל זה נעלם כפתאום, כנראה שדמיינתי.
מבטו התנצל, מבטו הרגיש אשם, שפל.
לא עניתי, לא זזתי.
"אני יודע שאני חייב לך הסברים אבל אני..." הוא חיפש את המילים המתאימות
"אתה מה? לא היה לך מספיק אומץ להגיד לי שעדיין הייתה לך חברה?"
"היא לא חברה שלי! אנחנו היינו בפסק זמן, בהפסקה..." הסביר
"אז זאת סיבה מספיק טובה כדי לנשק אותי? כדי להיות איתי?" שאלתי כלא מבינה, התעצבנתי.
"לא! אני באמת מתנצל ואני חייב לך הסבר, אני יודע. ו...היא..."
"היא מה?! היא מה?!" עניתי בכעס, הדמעות לא איחרו לבוא.
לא ידעתי מדוע אני כועסת עליו, הרי ידעתי שהם היו בהפסקה, ידעתי שלא מזמן הם היו ביחד, שהם היו מאוהבים.
ידעתי כל זה ועדיין כעסתי עליו, רתחתי מזעם.
אולי בגלל טל? אולי רציתי להיות איתה, לעזור לה? ואם כן, מדוע?
"די סתיו... אני מצטער..." אמר ברוגע וניגב לי את הדמעות
"אל תיגע בי יואב!! פשוט אל תיגע בי..." רצתי למעלה והגעתי אל חדרי.

נזרקתי על המיטה והתחלתי לבכות, בכי שהייתי זקוקה לו.
לא בכיתי על יואב, לא בכיתי על מה שהוא עשה.
אז נכון, קצת כעסתי כשהוא לא סיפר לי שהיה בניהם משהו חזק, שהיא בגדה בו ושהם עדיין בהפסקה.
אבל לא כעסתי עד כדי כך, כעסתי על הבן אדם האכזר שרצח את הוריי, שרצח את הוריי מבלי להכיר אותם, מבלי לחוות איתם את אותם הדברים שאניח חוויתי, שאני עברתי, שפשוט החליט שהם לא צריכים להיות כאן, בעולם הזה.
החליט שהם לא אמורים להיות איתי, לחיות איתי.

שמעתי דפיקה בדלת.
"מי זה?" שאלתי בבכי
"סתיו, בבקשה פתחי לי את הדלת, אני מתחנן אלייך. אני אסביר לך את הכל, מבטיח" קולו של יואב נשמע מעבר לדלת.
פתחתי לו את הדלת, נתתי לו להיכנס.
"אני לא כועסת עליך כל כך, אני כועסת עליך, אבל זה פשוט ש..." התחלתי לבכות, הבכי פרץ. לא הצלחתי להשחיל מילה.
"סתיו? מה קרה?" הוא לא הבין למה אני בוכה
"נמאס לי, פשוט נמאס לי מהכל!! מהחיים האלו, מהזיכרונות המציקים האלו שלא מניחים אותי!
אני לא יכולה כבר... תבין אותי, שמישהו יבין אותי כבר!!" צעקתי בבכי.
"אילו זיכרונות? על מה את מדברת סתיו?"
"על ההורים שלי, על הרוצח שרצח אותם, על האיש הנורא הזה, על זה שאין לי משפחה! אין לי משפחה להיות שם בשבילה או שהם יהיו שם בשבילי.. אין לי משפחה חמה ואוהבת שביום שיש נאכל ונקדש. פשוט אין לי, אין!!"
הנחתי את ראשי עליו.
"יש לך אותי, יש לך אותי סתיו... הכל יהיה בסדר" לחש בקול מרגיע, הרגיע אותי.
"אני רוצה לישון... תישן איתי" ביקשתי ממנו.
"אוקיי... בואי רק תחליפי לפיג'מה, אני לא אסתכל" הבטיח והסתובב לאחור
החלפתי לפיג'מה ונשכבתי על המיטה, רציתי לישון, רציתי לחלום.
רציתי לצאת מן הסיוט שלי, המציאות המרה שלי.
הוא נכנס גם למיטה.
"תחבק אותי, תגן עליי. אני זקוקה לך יואב..." לחשתי בחוסר אונים.
הוא עשה כדבריי, הוא עטף אותי עם ידיו המחממות, יכולתי להרגיש את ריחו הנעים והמוכר.
נרדמתי, למרות שישנתי הרבה בלילה, נרדמתי.
לצד יואב, לצד מי שהתחבר איתי בזמן האחרון ושהייתי איתו.
ליד מי שהתחלתי להכיר לעומק, לידו.
הרגשתי מוגנת, הרגשתי בטוחה איתו.