לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

story of my life


סיפור בהמשכים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

12/2008

פרק 11


בחדר היה מלא פרחים, בכל מני צבעים.

חייכתי.

על המיטה היה פתק :" סליחה על מה שהיה היום. אוהב אותך, יואב"

הוא... הוא אוהב אותי??

וואו.

זאת מילה די.. חזקה לא?

למרות שאנחנו נחשבים "זוג" אבל... אהבה?

וזאת הפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה, אז בדרך הזו?

ואולי הוא בכלל לא התכוון.

אולי הוא לא אמר את זה מאהבה עם רגש, אולי אהבה עם דאגה?

אולי זה לא מה שאני חושבת.

נלחצתי, לא ידעתי מה זה מסמל.

אני תמיד חייבת להיכנס ללחצים ברגעים כאלה.

הרי הייתי עם עוד כמה בנים, והם אמרו לי שהם אוהבים אותי.

והם באמת התכוונו לזה, לרגש הזה א=ה=ב=ה

אבל... זה לא מוקדם מדי בשבילי ובשביל יואב??

אני יודעת שבאהבה אין גיל ואין זמן.

אבל... זה היה מוזר לי. יותר מדי.

עם הבנים האחרים הם אמרו לי את זה במקום אחר.. אחרי שהמערכת יחסים בנינו נבנתה טוב ו...

ראיתי עוד פתק מצורף לפתק זה :"אל תשכחי שמחר זה היום הראשון שלך בלימודים. בהצלחה =]"

יואו! פאק! שכחתי לגמרי.

לימודים..? מחר..? ממש לא מסתדר..

ומה עם העבודה? יואב טיפל בהכל? והאם יש לי בכלל את כל הדברים ללימודים?

ולמה אני אף פעם לא מסודרת?? אוף איתי..

מה שידעתי באותו הרגע הוא שאני עייפה, מאוד.

רגללי כבר היו כבדות, לא היו מסוגלות עוד לסחוב את גופי.

העייפות השתלטה עליי.

שמתי לי שעון מעורר מוקדם, כדי שאני אסדר את הכל מוקדם יותר.

 

==================

 

הצלצול המעורר העיר אותי.

קמתי מהר והתארגנתי.

רק אחרי שהתקשרתי ליואב ווידאתי איפה הבית הספר, הבנתי שזה בכלל לא בפנימייה.

שלא רק אנחנו לומדים שם.

לא רק "היתומים".

נבהלתי ממחשבה זו.

ידעתי שיהיו פערים, בין יתומים לבין אלו שלא יתומים.

לבשתי בגדים חדשים, רציתי להרשים אחרים.

מעיין התקשרה אליי, היא רצתה לבוא לחדר.

התארגנו ביחד, סידרנו את הכל והיינו מוכנות בזמן.

 

==================

 

יואב התארגן מוקדם.

הוא דמיין את פרצופה היפה של סתיו כשהיא ראתה את הפרחים בחדרה.

הוא חיכה לראות אותה, לחבק אותה, לנשק אותה.

הוא נעל את נעליו, שם בתוך התיק שתי מחברות, קלמר ויומן.

הוא ריסס עליו קצת בושם.

בכל זאת, הוא רצה להרשים את סתיו.

-דפיקה בדלת-

"מי זה?" יואב שאל

 

================

 

"יאללה, אנחנו מוכנות" אמרתי למעיין ויצאנו

"רגע, לא בא להתקשר ליואב ולשאול אותו אם הוא רוצה ללכת איתנו? שאלה מעיין והסתכלה בפעם העשירית במראה.

"בואי נלך אליו לחדר, נפתיע אותו" חייכתי אליה ויצאנו מהחדר

 

================

 

יואב פתח את החדר

"מה את עושה פה?" שאל

"אני רוצה לדבר איתך" טל אמרה ונכנסה לחדר בלי לבקש רשות

"אולי אחר כך? אני ממהר לבצפר" יואב אמר והסתכל על השעון שבידו

"זה ייקח זמן קצר" התחננה טל

"נו, מהר" יואב אמר וישב ליד טל על המיטה

"אני יודעת שלא הייתי בסדר אבל אני באמת השתנתי. אני יודעת שהייתי מגעילה אבל אל תשכח שגם אתה עשית את זה בהתחלה.

החזרתי לך, כי היה מגיע לך. עכשיו אנחנו שווים, אנחנו תיקו. אתה בגדת, אני בגדתי." טל אמרה והסתכלה על עיניו

"אולי אני בגדתי, אבל את רימית. רימית את הלב שלי, פגעת בו וריסקת אותו לרסיסים" יואב אמר וקם

"חכה שנייה" טל אמרה

"אני מצטערת, באמת שאני מצטערת. הייתי טיפשה! לא ידעתי מה אני מפסידה.."

"טל, זה מאוחר מדי. אני עם סתיו עכשיו"

"סתיו.. ילדה טובה. אבל אני הייתי לפניה"

"זאת לא תחרות, אני אוהב אותה" יואב אמר

"אתה אוהב אותה? אתה רוצה להגיד לי ששכחת את כל מה שהיה בנינו?"
טל התקרבה אליו

"לא שכחתי, אני גם לא אשכח אף פעם. אני פשוט אוהב עכשיו את סתיו ואני מנסה להתגבר עלייך"

"אז לא שכחת..." טל חייכה והתקרבה אליו עוד

"טל, לא" יואב התרחק טיפה וישב בחזרה על המיטה. טל עמדה מוליו

"אוקיי. אני אניח לך. אני רק רוצה נשיקה אחת, נשיקה אחת ותבדוק אם אתה מרגיש משהו, אם אתה מתחרט" טל אמרה

 

===============

 

הלכנו כבר במסדרון. כל כך התגעגעתי אליו.

למרות שעברו כמה שעות. נראה לי שאני באמת מתחילה להתאהב בו...

 

==============

"טל, אני לא יכו..." ולפני שיואב גמר את המשפט טל נישקה אותו.

 

===============

הייתי מול החדר של יואב, היא הייתה חצי פתוחה.

פתחתי אותה, נדהמתי.

האושר שהציף אותי באותו הרגע התפוגג, נעלם.

דמעה זלגה לה על לחיי, הייתי כל כך מאוכזבת ממנו.

 

===============

 

יואב פתח את עיניו.

הוא ראה את סתיו ומעיין עומדות בפתח הדלת. הוא ראה את סתיו בוכה.

"סתיו... זה לא מה שאת חושבת!" יואב ניסה להסביר והזיז את טל מהצד.

טל חייכה חיוך ניצחון רשע.

סתיו קפאה במקום, לא זזה.

יואב התקרב אליה, ניסה לגעת בה.

"סתיו, תני לי להסביר!" אמר יואב והניח את ידו על לחייה

"אל תיגע בי!" אמרה סתיו והעיפה את ידו מלחייה

"אל תדבר איתי יותר, אל תתקשר אליי יותר, אל תפנה אליי יותר!!" סתיו אמרה וברחה בריצה

"סתיו!! חכי!" יואב בא לצאת אחריה ומעיין חסמה אותו

"עזוב אותה, היא פגועה עכשיו. תן לה זמן" אמרה מעיין והסתכלה באכזבה על יואב

"האמת יואב ? לא ציפיתי את זה ממך.." מעיין אמרה והלכה

 

============

רצתי בכל הכוח, רצתי כמה שאני יכולה, הכי מהר אני יכולה.

הבכי לא הפסיק.

כל המחשבות, כל הזיכרונות עליי ועליו.

התמונה הזאתי שהוא מנשק את טל.

התעייפתי. עצרתי באיזה בניין נטוש.

אפילו לא זיהיתי איפה אני, העיקר להיות לבד.

עליתי לגג ובכיתי, בכיתי לבד.

בכיתי הרבה. הרגשתי כל כך כאב.

עד שאני מוכנה להיפתח למישהו, להתאהב במישהו, אני מקבלת סטירה?

לא עניין אותי הבצפר, לא עניין אותי להכיר ילדים חדשים, לא עניין אותי הפנימייה, אפילו מעיין לא עניינה אותי באותו הרגע.

רק אני והבכי שלי, לבד.

 

 

 

אני יודעת שזה פרק קצר ודי... צפוי. אבל אני מבטיחה לכם שהעלילה עומדת להסתבך, ובגדול.

פרק 12 כמעט מוכן, אני רק צריכה לסיים אותו.

מקווה שאהבתם : )

נכתב על ידי ~sweet^girl~ , 23/12/2008 09:53  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עצב, געגועים וכאב


אני יודעת שלא כתבתי פרק כבר הרבה זמן, אני יודעת שאני מזניחה.

אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה, אני פשוט לא.

לפני 3 שנים עזבת, הלכת.

אני מתגעגעת... כואב לי, כואב לי בלעדיך!

אני לא אוכל יותר לראות את החיוך שלך, אני לא אוכל להרגיש את ידיך העוטפות אותי בחיבוק חם ואוהב,

אני לא אוכל לצחוק איתך, לשתף אותך בדברים שלי, דברים שאני לא מספרת לאף אחד.

זה אתה סבא, שהלכת, שעזבת.

אני יודעת שזוהי לו אשמתך, ואני יודעת שכאב לך.

אני שמחה לפחות שלא סבלת מהכאבים, שלא התייסרת והתענית.

אני אוהבת אותך כל כך... אני מתגעגעת

אני לא יכולה לחשוב שאני לא אראה אותך שוב, אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיך!

אתה תמיד היית שם בשבילי, תמכת, עזרת.

היית כמו אבא!! ואיפה אתה עכשיו ? איפה מי שיעזור לי ? שידאג לי ? שיטפל בי ?

עוד פעם בית הקברות הזה... המקום הנורא הזה.

המקום שבו כולם בוכים, מתאבלים.

במקום שיש בו רק עצב, כאב, געגועים ואהבה.

המקום הקודר והמפחיד, שאליו אני נוהגת לבוא ולבקר.

עוד תפילה שנאמרת ועולה לשמיים, עוד בכי שלא נפסק,

עוד געגועים וכאב על האיש שעזב, שהלך.

עוד פתק שאני משאירה לך, בתקווה שתחזור אליי, בתקווה שתהיה איתי.

עוד ימים שחולפים להם בלעדיך, עוד לילות ארוכים בהם אני בוכה עליך.

אני זוכרת כשהייתי קטנה ישנתי אצלך ואצל סבתא.

רציתי לישון וביקשתי ממך להעיר אותי, כדי לראות תוכנית טלוויזיה.

כשהתעוררתי, כעסתי עליך. פספסתי את התוכנית האהובה עליי.

ואתה ניסית להסביר לי שניסית להעיר אותי, ניסית.

אבל לא רצית שאני לא יישן, שלא אתחזק.

אני צעקתי, בכיתי.

כעסתי עליך שגרמת לי להפסיד את התוכנית שלי.

ועכשיו, עכשיו אני הפסדתי אותך.

איך כעסתי עליך בכלל?? איך?

ראיתי איך אתה נראה אשם, איך פניך הופכות להיות עצובות כשכעסתי עליך.

אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור, הייתי מחבקת אותך.

אתה איש כל כך טוב סבא, תמיד ה' לוקח את האנשים הטובים אה?

אני מצטערת על כל מה שעשיתי, אני מצטערת אם פגעתי, אם האשמתי.

סבא, אני אוהבת אותך.

ואני תמיד אוהב, אני תמיד אתגעגע.

 

שלך, לעד...

נכדתך.

 

 

============

 

אז... למי שלא הבין, סבא שלי נפטר.

אני בכלל לא יכולה לכתוב את האותיות האלו נ פ ט ר.

אני לא קולטת את זה...

איך אפשר לשכוח מישהו? איך אפשר להרחיק אנשים זה מזה?

איך אפשר להישאר כאן בלעדיו? בלי סבא שלי?

בלי מי שדאג לי לכל השנים, שהיה איתי...

 

אני מצטערת שלא כתבתי פרק הרבה זמן..

אתמול הייתי אזכרה ל... סבא שלי.

יואו אני לא יכולה להפסיק את הדמעות.

אני אנסה לכתוב, יש לי גם מחר מבחן בהבעה שלא התכוננתי בכלל ואין לי מושג מה לעשות.

כל היום רק בהיתי לתקרה בחדר שלי, שכבתי על המיטה.

נזכרתי ברגעים שלי עם סבא שלי.

אני אנסה לכתוב פרק, אבל לא נראלי שיהיה לי מצב רוח בשביל זה.

בבקשה תנסו להבין...

 

תאחלו לי בהצלחה במבחן?? כי אני באמת זקוקה לו...

נכתב על ידי ~sweet^girl~ , 17/12/2008 15:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 10


"היי" חייכתי ליואב כשיצאתי ונעלתי אחרי מעיין.
"טוב אז... תהנו הערב" מעיין חייכה אלינו וחיבקה אותנו
"אל תשכחי מה אמרתי לך..." אמרתי למעיין בחיוך והיא קרצה לי
"ביי" אמרה מעיין והלכה

 
"אז לאיזו מסעדה הולכים?" שאלתי את יואב והחזקנו ידיים
"זו הפתעה..." הוא אמר וחייך חיוך זדוני
"אני צריך לקשור לך את העיניים" יואב אמרה והוציא מכיסו מטפחת
"לא... ואם אני אפול?" שאלתי פוחדת
"אל תדאגי, אני אשמור עלייך" אמר וקשר את המטפחת סביב ראשי
"את רואה משהו?" שאל
"לא" אמרתי וניסיתי למשש עם הידיים שלי את פניו
"אני פה" אמר בצחוק וזז כל הזמן
"די נו יואב... זה לא מצחיק!" אמרתי וכמעט נפלתי, יואב החזיק אותי
"טוב, בואי" אמר ולקח את ידי
הוא הוביל אותי לאט לאט, אמר לי כשיש מדרגה או סתם איזשהו "מכשול".
"הגענו?" שאלתי כשיואב עצר
"כן" אמר והוציא את המטפחת שהייתה סביב ראשי
"וואו!" אמרתי מופתעת ובחנתי את כל המקום
"אתה... אתה עשית את כל... ז..זה???" שאלתי המומה
"כן" חייך
בכל מקום היו נרות, גדולים וקטנים, בכל הצורות.
עלי פרחים קישטו את השולחן הגדול שעמד באמצע.
זה היה המקום שלנו, הגג שאנחנו תמיד עולים אליו אחרי העבודה.
האורות של העיר ביצבצו וענוצר נוף מדהים, אחר.
"יואב... זה כל כך מדהים" אמרתי ונישקתי אותו
"בואי שבי" אמר והזיז את הכסא כדי שאוכל לשבת
אכלנו, צחקנו, נהנו.
הכל היה פשוט מושלם.
"אני צריכה לספר לך משהו..." אמרתי ושתיתי מהיין הטעים
"מה?" שאל והכניס עוד חתיכת עוף לפה שלו
"זה בקשר למעיין. אתה חבר טוב של אוהד?" שאלתי
"בערך..." אמר ולא הבין למה אני חוטרת
"בקיצור, אתה יודע שהם היו חברים לפני כמה זמן?" שאלתי
"כן..." אמר והשפיל את עיניו
"אז אתה יודע שהוא.."
"בגד בה, כן אני יודע" הוא קטע את דבריי ושתה גם הוא מהיין
"אז אנחנו תכננו נקמה קטנה..." אמרתי בחיוך
"נקמה?" שאל לא מבין
"כן, בגלל שהוא בגד בה" אמרתי ולעסתי את הסלט
"למה?" שאל
"כי הוא יצא מניאק. הוא בגד בה... אחרי שהם היו הרבה זמן ביחד"
"אז מה? הדרך הכי טובה היא לנקום?!" שאל בכעס
"יואב מה יש לך?" שאלתי מופתעת מהכעס שלו
"כלום... סתם אני... כלום יפה שלי, כלום" אמר בחיוך והמשיך לאכול
"אתה לא חושב שצריך להחזיר לו? אני כל כך שונאת גברים כאלה,
הם איתך פרק זמן ארוך ואז בוגדים בך, שוברים לך את הלב" אמרתי
"אבל לא נראה לי שנקמה זה דבר טוב... רגע, מה חשבתן לעשות לו?" יואב שאל
"אתה לא מבין..." אמרתי בחיוך וסיפרתי לו הכל
"זה לא יילך" יואב אמר ישר בשלילה
"למה?" שאלתי לא מבינה, "זה מושלם!"
"אני מכיר אותו, זה לא יילך" אמר והמשיך ללעוס
"למה אתה כל כך שלילי?"
"למה את חייבת לעשות את זה?!" הוא שאל בתוקפנות וקם
"אתה יכול להגיד לי מה יש לך כבר?!" כעסתי
"למה את חייבת להתערב בכל דבר?!" הוא התעצבן
"מה? יואב, אני מנסה לעזור לחברה שלי... אני לא מבינה מה אתה רוצה" שאלתי פוחדת מהתנהגותו
"חברה שלך?! את בקושי מכירה את הילדה הזאתי!!
תפסיקי להתערב בכל דבר, די כבר!"
"מה יש לך?!?" שאלתי
"מה זה עניינך?!" שאל בתוקפנות
קמתי מהכסא, "תודה על ארוחת ערב נפלאה שהרסת, פשוט תודה יואב" אמרתי והלכתי משם
"סתיו! סתיו!" יואב קרא לי ואני רצתי.

 

הלכתי לחדר של מעיין, בתקווה שהיא תעזור לי, סיפרתי לה הכל.
"אני לא מבינה מה יש לו" אמרתי למעיין בבכי  וישבתי על מיטתה
"אולי קרה משהו... אולי אין לו מצב רוח, הוא לא בן אדם כזה סתיו.
הוא לא יתחיל לכעוס עלייך על דבר כזה שטותי, זה פשוט לא.. לא הוא" מעיין ניסתה להרגיע אותי
"אז למה הוא התנהג ככה?"
"תדברי איתו, אני בטוחה שיש לו הסבר" מעיין אמרה ומזגה לי שוקו חם לכוס
"אחרי מה שקרה, אני לא הולכת לדבר איתו..." שתיתי מהכוס והבטתי בריצפה


-דפיקה בדלת-

נבהלתי, ידעתי שזה יואב.
סימנתי למעיין שאני לא פה עם הידיים
"מי זה?" היא שאלה והבטתי בה בפנים מפוחדות
"יואב, אני יודע שסתיו שם" יכולתי לשמוע את קולו
סימנתי לה שוב שאני לא פה ושלא תפתח לו.
"אז כנראה אתה לא יודע כי היא לא פה" אמרה מעיין.
"אני רק רוצה להיכנס, אני יודע שהתנהגתי מוזר ושהיא באה וסיפרה לך הכל.
אני יכול להסביר, אני יכול, אני רוצה. בקשה תפתחי לי.
התקרבתי אליה ולחשתי לה באוזן שאני אתחבא מתחת למיטה, הוא יספר לה הכל ואני גם אשמע.
התחבאתי מהר ושמעתי שהדלת נפתחה.
"תודה" אמר יואב
"מה קרה לך יואב? סתיו נכנסה בוכה, מפוחדת, עצובה. מה כבר עשית?"
היא שאלה ושניהם התיישבו על המיטה.
"אני... אני הגזמתי בתגובה שלי. היא סיפרה לי על הזה שלכן ו... די התפרצתי עליה" אמר יואב
"למה? מה גרם לך להגיב כל כך בכעס?" מעיין שאלה בהתעניינות
"אני... קרה לי משהו דומה... עזבי, זה ארוך" יואב נאנח
"יש לי זמן, דבר"
"זה היה בתקופה שהייתי עם טל, אני בגדתי בה. היא נשבעה שהיא תתנקם, היא כל כך שנאה אותי באותו הרגע.
היא בגדה בי גם, נקמה על הבגידה שלי. אחרי שחשבתי שהיא סלחה לי, שהיא התאהבה בי שוב.
היא עשתה כאילו היא אוהבת, כאילו היא סולחת אבל לא, הכל היה הצגה. ואז, כשהיינו בתקופה הכי מאושרת שלנו, היא תקעה לי סכין בלב והחזירה לי.
אחרי כמה שבועות היא הצטערה וביקשה סליחה, אמרה שהיא לא חשבה, שהיא לא התכוונה.
לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. אני יודע שאני בגדתי, אני יודע שגם אני לא הייתי בסדר.
אבל היא כל כך פגעה בי, כל כך הרסה אותי באותו הרגע. לא יכולתי עוד, פשוט לא יכולתי."
שמעתי את קולו הרך, יכולתי לשמוע על קולו את הכאב שלו, את העצב.
"אני פשוט לא רוצה שיקרה את אותו הדבר איתך, הרי זה מה שתכננתן לעשות לא?
את תחזרי להיות איתו, תעשי כאילו את אוהבת אותו.
בשיא המערכת יחסים שלכם, הזמן שתהיו הכי מאושרים, והכי מאוהבים, את תיפגעי בו, תבגדי בו.
אז נכון שהוא בגד, ונכון שהוא הרס. אבל אל תנסי לעשות לו את אותו הדבר, זה לא שווה את זה וההרגשה שלך ושלו
לא תהיה הכי טובה, אני באמת מציע לך שלא תעשו את זה" אמר ומעיין השתתקה.
הייתי בהלם, היא לא כתבה את זה ביומן, היא לא!
היא כתבה שהם שווים, ששניהם בגדו אחד בשני אבל לא ידעתי שכך.. זה קרה.
שמעתי את יואב קם מהמיטה ובחן את החדר, ניסה למצוא משהו.
"אני מכיר אותה, אני יודעת שהיא מסתתרת איפשהו פה" יואב אמר והמשיך לחפש
ניסיתי להסתתר יותר, להידחס יותר אחורה. אבל ידעתי שבסוף הוא יימצא אותי.
"הנה את..." אמר בחיוך והסתכל עליי מתחת למיטה.
חייכתי בחיוך ממזרי ויצאתי משם, יואב עזר לי.
"אז אני מבין שגם את שמעת..." יואב אמר והביט לי בעיניי.
"כן... אני מצטערת, אנחנו לא נעשה את זה, נחשוב על משהו אחר... אולי נזרוק עליו בלונים?" חייכתי ויואב חיבק אותי
"את יודעת שלא התכוונתי לצעוק עלייך ולהתרגז נכון?" יואב שאל והרגשתי בטוחה איתו, בזרועותיו.
"אני יודעת" אמרתי ונישקתי אותו נשיקה ארוכה
"תמצאו לכם חדר!" מעיין אמרה ודחפה אותנו החוצה
"אחרי שהכל הסתדר, אני יכולה לישון שינה טובה אחרי כל הדרמה הזאתי. לילה טוב" אמרה בחיוך ואמרתי לה תודה.

יואב ליווה אותי לחדרי, בדרך ראינו אותה.
היא לא כעסה, היא לא צעקה עלינו, היא רק חייכה ונופפה לשלום.
"למה טל כל כך נחמדה פתאום?" יואב שאל אותי
"בגלל זה" אמרתי והסתכלתי על הבחור שהיה עם טל.
"הוא??" שאל יואב
"כן, הילד היפה הזה, סתכל איזה חתיך הוא" אמרתי והזלתי ריר (מטאפורה!)
יואב ציחקק ולעד לבחור "אני הרבה יותר יפה ממנו.." אמר ועשה פוזה של דוגמן
"כן... אנחנו עוד נעבוד על זה" אמרתי בחיוך והלכנו משם.
הדענו לחדר שלי, נעמדנו אחד מול השני.
"אז הכל הסתדר בסוף אהה??" יואב אמר בחיוך
"היי, בלי עין הרע" אמרתי ודפקתי שלוש פעמים על הדלת מעץ.
הוא חייך ונישק אותי נשיקה ארוכה עד שנכנסתי לחדר.
"מה זה???" שאלתי כשנכנסתי לחדר.
הייתי המומה, מבוהלת ובעיקר שמחה.

 

נכתב על ידי ~sweet^girl~ , 10/12/2008 09:39  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  ~sweet^girl~

בת: 30




800
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נוער נוער נוער , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל~sweet^girl~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ~sweet^girl~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)