בחדר היה מלא פרחים, בכל מני צבעים.
חייכתי.
על המיטה היה פתק :" סליחה על מה שהיה היום. אוהב אותך, יואב"
הוא... הוא אוהב אותי??
וואו.
זאת מילה די.. חזקה לא?
למרות שאנחנו נחשבים "זוג" אבל... אהבה?
וזאת הפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה, אז בדרך הזו?
ואולי הוא בכלל לא התכוון.
אולי הוא לא אמר את זה מאהבה עם רגש, אולי אהבה עם דאגה?
אולי זה לא מה שאני חושבת.
נלחצתי, לא ידעתי מה זה מסמל.
אני תמיד חייבת להיכנס ללחצים ברגעים כאלה.
הרי הייתי עם עוד כמה בנים, והם אמרו לי שהם אוהבים אותי.
והם באמת התכוונו לזה, לרגש הזה א=ה=ב=ה
אבל... זה לא מוקדם מדי בשבילי ובשביל יואב??
אני יודעת שבאהבה אין גיל ואין זמן.
אבל... זה היה מוזר לי. יותר מדי.
עם הבנים האחרים הם אמרו לי את זה במקום אחר.. אחרי שהמערכת יחסים בנינו נבנתה טוב ו...
ראיתי עוד פתק מצורף לפתק זה :"אל תשכחי שמחר זה היום הראשון שלך בלימודים. בהצלחה =]"
יואו! פאק! שכחתי לגמרי.
לימודים..? מחר..? ממש לא מסתדר..
ומה עם העבודה? יואב טיפל בהכל? והאם יש לי בכלל את כל הדברים ללימודים?
ולמה אני אף פעם לא מסודרת?? אוף איתי..
מה שידעתי באותו הרגע הוא שאני עייפה, מאוד.
רגללי כבר היו כבדות, לא היו מסוגלות עוד לסחוב את גופי.
העייפות השתלטה עליי.
שמתי לי שעון מעורר מוקדם, כדי שאני אסדר את הכל מוקדם יותר.
==================
הצלצול המעורר העיר אותי.
קמתי מהר והתארגנתי.
רק אחרי שהתקשרתי ליואב ווידאתי איפה הבית הספר, הבנתי שזה בכלל לא בפנימייה.
שלא רק אנחנו לומדים שם.
לא רק "היתומים".
נבהלתי ממחשבה זו.
ידעתי שיהיו פערים, בין יתומים לבין אלו שלא יתומים.
לבשתי בגדים חדשים, רציתי להרשים אחרים.
מעיין התקשרה אליי, היא רצתה לבוא לחדר.
התארגנו ביחד, סידרנו את הכל והיינו מוכנות בזמן.
==================
יואב התארגן מוקדם.
הוא דמיין את פרצופה היפה של סתיו כשהיא ראתה את הפרחים בחדרה.
הוא חיכה לראות אותה, לחבק אותה, לנשק אותה.
הוא נעל את נעליו, שם בתוך התיק שתי מחברות, קלמר ויומן.
הוא ריסס עליו קצת בושם.
בכל זאת, הוא רצה להרשים את סתיו.
-דפיקה בדלת-
"מי זה?" יואב שאל
================
"יאללה, אנחנו מוכנות" אמרתי למעיין ויצאנו
"רגע, לא בא להתקשר ליואב ולשאול אותו אם הוא רוצה ללכת איתנו? שאלה מעיין והסתכלה בפעם העשירית במראה.
"בואי נלך אליו לחדר, נפתיע אותו" חייכתי אליה ויצאנו מהחדר
================
יואב פתח את החדר
"מה את עושה פה?" שאל
"אני רוצה לדבר איתך" טל אמרה ונכנסה לחדר בלי לבקש רשות
"אולי אחר כך? אני ממהר לבצפר" יואב אמר והסתכל על השעון שבידו
"זה ייקח זמן קצר" התחננה טל
"נו, מהר" יואב אמר וישב ליד טל על המיטה
"אני יודעת שלא הייתי בסדר אבל אני באמת השתנתי. אני יודעת שהייתי מגעילה אבל אל תשכח שגם אתה עשית את זה בהתחלה.
החזרתי לך, כי היה מגיע לך. עכשיו אנחנו שווים, אנחנו תיקו. אתה בגדת, אני בגדתי." טל אמרה והסתכלה על עיניו
"אולי אני בגדתי, אבל את רימית. רימית את הלב שלי, פגעת בו וריסקת אותו לרסיסים" יואב אמר וקם
"חכה שנייה" טל אמרה
"אני מצטערת, באמת שאני מצטערת. הייתי טיפשה! לא ידעתי מה אני מפסידה.."
"טל, זה מאוחר מדי. אני עם סתיו עכשיו"
"סתיו.. ילדה טובה. אבל אני הייתי לפניה"
"זאת לא תחרות, אני אוהב אותה" יואב אמר
"אתה אוהב אותה? אתה רוצה להגיד לי ששכחת את כל מה שהיה בנינו?"
טל התקרבה אליו
"לא שכחתי, אני גם לא אשכח אף פעם. אני פשוט אוהב עכשיו את סתיו ואני מנסה להתגבר עלייך"
"אז לא שכחת..." טל חייכה והתקרבה אליו עוד
"טל, לא" יואב התרחק טיפה וישב בחזרה על המיטה. טל עמדה מוליו
"אוקיי. אני אניח לך. אני רק רוצה נשיקה אחת, נשיקה אחת ותבדוק אם אתה מרגיש משהו, אם אתה מתחרט" טל אמרה
===============
הלכנו כבר במסדרון. כל כך התגעגעתי אליו.
למרות שעברו כמה שעות. נראה לי שאני באמת מתחילה להתאהב בו...
==============
"טל, אני לא יכו..." ולפני שיואב גמר את המשפט טל נישקה אותו.
===============
הייתי מול החדר של יואב, היא הייתה חצי פתוחה.
פתחתי אותה, נדהמתי.
האושר שהציף אותי באותו הרגע התפוגג, נעלם.
דמעה זלגה לה על לחיי, הייתי כל כך מאוכזבת ממנו.
===============
יואב פתח את עיניו.
הוא ראה את סתיו ומעיין עומדות בפתח הדלת. הוא ראה את סתיו בוכה.
"סתיו... זה לא מה שאת חושבת!" יואב ניסה להסביר והזיז את טל מהצד.
טל חייכה חיוך ניצחון רשע.
סתיו קפאה במקום, לא זזה.
יואב התקרב אליה, ניסה לגעת בה.
"סתיו, תני לי להסביר!" אמר יואב והניח את ידו על לחייה
"אל תיגע בי!" אמרה סתיו והעיפה את ידו מלחייה
"אל תדבר איתי יותר, אל תתקשר אליי יותר, אל תפנה אליי יותר!!" סתיו אמרה וברחה בריצה
"סתיו!! חכי!" יואב בא לצאת אחריה ומעיין חסמה אותו
"עזוב אותה, היא פגועה עכשיו. תן לה זמן" אמרה מעיין והסתכלה באכזבה על יואב
"האמת יואב ? לא ציפיתי את זה ממך.." מעיין אמרה והלכה
============
רצתי בכל הכוח, רצתי כמה שאני יכולה, הכי מהר אני יכולה.
הבכי לא הפסיק.
כל המחשבות, כל הזיכרונות עליי ועליו.
התמונה הזאתי שהוא מנשק את טל.
התעייפתי. עצרתי באיזה בניין נטוש.
אפילו לא זיהיתי איפה אני, העיקר להיות לבד.
עליתי לגג ובכיתי, בכיתי לבד.
בכיתי הרבה. הרגשתי כל כך כאב.
עד שאני מוכנה להיפתח למישהו, להתאהב במישהו, אני מקבלת סטירה?
לא עניין אותי הבצפר, לא עניין אותי להכיר ילדים חדשים, לא עניין אותי הפנימייה, אפילו מעיין לא עניינה אותי באותו הרגע.
רק אני והבכי שלי, לבד.
אני יודעת שזה פרק קצר ודי... צפוי. אבל אני מבטיחה לכם שהעלילה עומדת להסתבך, ובגדול.
פרק 12 כמעט מוכן, אני רק צריכה לסיים אותו.
מקווה שאהבתם : )