נמאס לי.
נמאס לי מאנשים שלא מבינים.
נמאס לי שאנשים עושים את עצמם טובים,
עושים את עצמם כאלו שרוצים לעזור, לתמוך.
נמאס לי.
"יהיה טוב," הם אומרים בחיוך ואפילו לא טורחים להסתכל לי בעיניים
"בסוף יהיה טוב".
ואז? מה הם עושים?
פשוט הולכים.
אז איך יהיה טוב כשאף אחד לא מבין?
איך?
איך יהיה טוב אם השיגרה הזאתי לא נגמרת?
איך?
איך יהיה טוב אם הוא לא איתי?
איך?
איך יהיה טוב כשאני ממשיכה כל לילה לבכות ולכאוב?
איך?
איך לעזאזל?!
איך יהיה טוב?
פעם הייתי אופטימית, פעם הייתי שמחה.
פעם צחקתי, פעם הייתי חופשייה.
אך היום...
משהו כובל אותי, חוסם אותי.
משהו לא נותן לי.
ונמאס לי, פשוט נמאס.
אפילו נמאס לי מלהגיד נמאס לי כל היום.
כי כזאת אני- בכיינית ועצלנית.
כל היום בוכה ומתעצלת.
כל היום, כל יום.
וזאת שיגרה כל כך כואבת.
במיוחד שאף אחד לא מבין,
שאף אחד לא עוזר.
ואני עדיין מחפשת,
מחפשת את האור הארור הזה בקצה המנהרה.
את האור הקלוש שאף אחד לא יודע איפה הוא.
האור שממזמן נהפך לחושך.
אז כשמישהו אומר לי "יהיה טוב" ואני מנסה לחייך חיוך צבוע
ולהאמין לו כמה שאני יכולה,
אני נשברת.
אני לא מפסיקה לשאול את מי שלמעלה מתי,
מתי הטוב יגיע?
מתי אני אדע שהפחד ייעלם?
מתי אני אדע שהכאב ייאבד?
מתי אני אדע..? מתי?
אני לא יודעת כלום, לפחות לא לבינתיים.
אני לא יודעת כלום.
אני רק ממשיכה להגיד 'נמאס לי'
ולהאמין לאנשים שאומרים "הכל יהיה בסדר".
כי כן, הכל יהיה בסדר, אני מאמינה לזה.
אך הבעיה היא שעד שהסוף הטוב הזה יגיע,
אני אסבול בדרך.
הרבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: