כולם עכשיו נהנים.
הם נמצאים בדוכנים שלהם, עם החברים שלהם ונהנים, מכייפים.
כולם חוץ ממני.
למה?
כי אני מיוחדת...
כי אני מוזרה, שונה.
אני זאתי שהולכת לבד לאימון, בלי מישהו קרוב שיהיה איתי.
אני זאתי שאף אחד לא שם לב שאיננה.
אני זאתי שמתקשרת לכולם ואף אחד לא רוצה לדבר איתה.
אני.
במקום ללכת לשם, לנסות להתחבר, לנסות משהו..
אני פה, כותבת פוסט בישרא.
אני ממש לא מבינה את זה.
פעם אחת אני מאושרת, אני הבן אדם הכי שמח על כדור הארץ.
אני יכולה לנשק מישהו באמצע הרחוב מרוב אושר.
ולפעמים, אני פשוט יכולה להתאבד מהעצב שאני נמצאת בו.
הבכי, הכאב, הפחד, המועקה...
הכל מקשה, חוסם.
הלוואי שבסוף אני אוכל לומר שחייתי את החיים כמו שצריך.
הלוואי.
אני לא צריכה אף אחד.
אני אצליח.
אני אתקבל למגמת מחול, אני אשקיע ואני אתאמץ.
אני אצליח.
לא משנה מה כולם אומרים,
לא משנה מה כולם חושבים,
אני אצליח.
ועכשיו אימי העצבנית קוראת לי לארוחת ערב מוקדמת,
חג שמח לכולם : ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: