סיפור בהמשכים

כמו פעם, כמו תמיד.

נכנסתי למערכת יחסים רצינית ואני בורחת, כמו תמיד.

אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני לא יודעת מה קורה.

הכל מבולבל.

הכל מטושטש.

וזה תמיד קורה, לא משנה מה אני יעשה.

אני מבולבלת.

הוא גר בחו"ל, הוא אוהב אותי, הוא רוצה לחזור רק בשבילי.

אבל... איזו מין מערכת יחסים זאת?

הפעם הבאה שאניאראה אותו תהיה רק בעוד 4 חודשים...

אז איך? איך אני אמורה לא להתאהב ככה במישהו אחר?

אני עוברת לבית ספר חדש, לאנשים אחרים, איך אני לא יפתח אליהם?

וגם, אני בכלל לא בטוחה שאני מרגישה אליו משהו, והאמת, אני בטוחה בזה.

כשהוא מחבק אותי, ולוחש לי באוזן שהוא אוהב אותי... אני פשוט לא מרגישה כלום.

נאדה.

כאילו כל השבועות האלו היו סתם חלום טוב, ושעכשיו אני מתעוררת למציאות ומגלה שאני בכלל לא אוהבת אותו,

שאני לא מרגישה כלום.

וזה מגעיל אותי, זה מתסכל.

כי האהבה הזאת מגיעה לי, מגיע לי שאני אתאהב במישהו שבאמת רוצה אותי.

אז למה אני לא יכולה?

תמיד אני נותנת צ'אנס, סיכויים לאחרים.

למרות שאני לא מרגישה כלום.

אולי אני ארגיש, בעתיד, כך תמיד אני חושבת.

אולי לוקח לי זמן.

אבל זה אף פעם לא קורה, הבן אדם תמיד נפגע, ואני?

אני נשברת, נשברת ובוכה.

בוכה על איך חיי האהבה שלי מתנהלים, בוכה שאין לי מישהו שיהיה לצידי, שיהיה איתי.

גם לא כחבר, כידיד.

שיקשיב ויעזור, שיתמוך.

אין לי אחד כזה.

אין אחד שאני אוכל לסמוך עליו, להתייעץ איתו.

והכי קשה זה להיפרד, כי אנחנו מדברים גם במסנג'ר עכשיו, כשהוא בחו"ל.

איך אני אפרד ממנו?

אחרי כל הדברים שאמר, אחרי כל הדברים שעשינו..

איך?

אני כל כך מגעילה, אני כל כך רעה.

למה אני עשיתי לו את זה בכלל?

למה התחלתי את זה מההתחלה?

הרי זה היה ברור שזה ייגמר רע, אז למה בכלל הסכמתי?

למה רציתי?

אני לא יכולה להגיד לו, לפחות לא עכשיו.

הוא ייפגע, והוא ישנא אותי.

כ"כ ישנא אותי עד שהוא לא ידבר איתי יותר, לעולם.

אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מבולבלת.

תמיד אמרו לי לפעול עם הלב, אבל גם הלב מבולבל.

הכל מבולבל.

אני לא יודעת כלום, לפחות לא עכשיו.

אני צריכה זמן.