סיפור בהמשכים

זה מוזר.

אני אוהבת אותו, זה בטוח.

אני באמת באמת אוהבת אותו.

ולמרות כל הבילבולים שתמיד יש לי, ולמרות שאני לא ידעתי כלום, ושהתלוננתי, ושלא הבנתי, למרות הכל אני אוהבת.

באמת אוהבת.

אז למה כשאני רואה את ההוא, מחובק עם ילדה זרה שאני מתחילה לתעב, למה אני מרגישה את הרגש הזה שצורב בלב?

למה מתפרץ בי הרצון הזה להתחלף איתה? למה אני רוצה בכל זה?

יש לי את האיש שלי, את הגבר שלי, את האהוב שלי.

למה אני חייבת לשחק במשחקים של אש עם מישהו אחר?

משחקים שאני יודעת שבמהרה ייגמרו ואני אפסיד, כמו תמיד.

אבל אני לא יכולה להפסיק עם זה.

זה מרגש, זה מרטיט, זה מעצים את הביטחון שלי, זה גורם לי להיות מישהי.

מישהי חשובה.

מישהי יפה, שאוהבים אותה, שנמשכים אליה, שרוצים אותה.

אבל כשאני רואה ילדות כאלו, שעושות בדיוק את אותם הדברים שאני עושה, ילדות כמוני, אני מבקרת אותן.

מבקרת אותן כל כך קשה, ומאשימה, בלי בכלל לדעת מה עובר עליהן או מה הן מרגישות.

ואני בטוחה שאנשים אחרים שופטים אותי, ומבקרים אותי, ואני נשברת.

נשברת כל פעם מחדש.

כי אם אמור להיות לי טוב, ואמור להיות לי טוב, אז למה אני לא מרגישה את הסיפוק הזה?

למה אני צריכה לשחק משחקים שאני נהנית מהם, ואין לי מושג למה, עם מישהו אחר?

אני אוהבת את האיש שלי, אוהבת כל כך.

באמת אוהבת.

אבל משהו מושך אותי אל ההוא, אל המיסתורי, אל הדבר האסור, אל האדם המסקרן הזה שרוצה אותי.

והרבה רוצים אותי.

ואני אוהבת את המשחקים האלו, להרגיש שאני שווה משהו.

שאנשים באמת מסתכלים עליי וחושבים שאני יפה, שמחמיאים לי, שאוהבים אותי.

אבל אני יודעת שאסור לי. שזה בגידה.

ואני, אני לא בוגדת.

אני לא רוצה להיות.