זה מדהים.
מדהים איך כואב לי כל כך, איך זה צורב לי כל כך ופוגע.
פוגע כל כך חזק עד שאני נופלת.
ואף אחד לא מרים אותי, כי לאף אחד לא אכפת.
זה מדהים.
מדהים איך הוא הבטיח, הוא, כמו כולם, האחד שחשבתי שהוא אחר, שהוא מיוחד, הוא, הוא ולא אחר, הבטיח ולא קיים.
וכשאני יושבת כאן עם דמעות, יושבת ומיללת, יושבת וכותבת, יושבת ושומעת את אותו השיר שמגביר את דמעותיי,
אני נשברת.
כי מותר להישבר לפעמים, לא?
מותר, ואף רצוי.
ונמאס לי מבנים.
נמאס לי מהעם המזורגג הזה שלא אכפת לו מכלום.
נמאס לי מהעם המזורגג הזה שהניצולים בו, אלו שלא מזורגגים, תפוסים או גאיים.
נמאס לי מאותם הבנים, שלרגע אחד קטן אני חושבת שהם כל עולמיי, שהם חיי, שפשוט ממשיכים לתקוע לי סכינים בגב כל כך חזק עד שהם עוברים ללב.
ונמאס לי.
כי גם לי מותר להתלונן, וגם לי מותר להישבר, וגם לי מותר להתבכיין.
לא רק להם.
וזה עדיין מדהים.
מדהים איך בכל פעם, עם תמימותי הרבה, אני מאמינה לכל החירטוטים שלהם, אותם החירטוטים שבזמנם האיצו את פעימות ליבי וגרמו לי לרטט מוזר ונעים בכל הגוף.
והכל חלול. הכל ריק.
אני מרגישה חסרת ערך, כלום, נאדה, גרוטאה.
גרוטאה שהשתמשו בה כל כך הרבה פעמים עד שזרקו או ניפצו אותה לריצפה.
ואותה גרוטאה נשברה, נשברה למליון רסיסים.
ולאף אחד אין כוח להחזיר ולהדביק את כולם ביחד, כי למי יש כוח? למי יש זמן?
ולמי לעזאזל אכפת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: