סיפור בהמשכים

אני לא יודעת מה אנחנו, ואני בטוחה שגם הוא לא יודע.

יש בנינו שתיקה מביכה כזאת.

זה לא שאנחנו עומדים אחד מול השני ושותקים, ממש לא.

אנחנו מתעלמים.

וזה כ"כ קשה, להתעלם ממנו, מהאהוב שלי, מהנפש שלי.

וכל יום שעובר אני רוצה פשוט לרוץ אליו בהתנפלות של נשיקות סוחפות.

ולא אכפת לי מה הוא יחשוב, ולא אכפת לי מה כולם יחשבו.

פעם אחת אני אעשה את מה שאני באמת רוצה.

אבל לא.

אני עדיין כועסת עליו.

עדיין.

ולמרות שאני כועסת, אני גם עדיין אוהבת.

איך אפשר שלא?

"אבל איך? איך את יכולה לאהוב אותו אם הוא ככה?" שי לא הבינה

"זה לא נגמר בתוך יום, או יומיים, אפילו לא בחודש. זה לוקח זמן," ניסיתי להסביר לה.

"אבל.. זה מוזר. את בעצמך אמרת שאת שונאת אותו."

"נכון. אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב."

"איבדתי אותך."

"את לא היחידה."

ואז היא התייאשה.

היא לפעמים עוזרת לי, בדגש על הלפעמים, אבל היא באמת מבינה.

או לפחות מנסה להבין.

וזה כל מה שחשוב, לא?

חשבתי על כל מה שקרה בימים האחרונים, על כל מה שהוא עשה.

והגעתי למסקנות.

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה יוצא איתי החוצה. למרות שקר לו.

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה נמצא איתי בהפסקות, לא עם ידידות שלו.

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה מגן עליי מהחברים האוטיסטים שלו. אבל הוא לא

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה נלחם עליי. אבל הוא לא

אם הוא היה אוהב אותי..

אבל הוא לא.

ואני צריכה להפנים את זה. למרות שזה קשה.

הוא לא אוהב אותי.

ואני רק מחכה שגם אני אפסיק לאהוב אותו.