סיפור בהמשכים

אתם מכירים את השיר "היא לא דומה" של ארקדי דוכין?

אני מכירה אותו, בעל פה.

כ"כ הרבה פעמים שמעתי את השיר השקט הזה, העמוק הזה, הנעים הזה- ואף פעם לא הצלחתי למצוא לו משמעות משל עצמי.

מי זאת, מי זאת האישה או הנערה או הילדה הארורה הזאת שלא דומה לאף אחת?

בת כמה היא? איך היא נראית? במה היא שונה מכולם- ביופי, באופי, במה?

אני רוצה להיות ההיא שלא דומה.

ולפעמים, לעיתים רחוקות ביותר, אני גם מאמינה שזאת אני.

אני מקווה בכל ליבי שמישהו חושב כך גם לגביי , שמישהו יאהב אותי ויסתכל עליי מהצד באהבה וחיבה מרטטת.

אני רוצה את זה.

אני רוצה להרגיש מוגנת, אהובה, אהודה.

נמאס לי מחיים חסרי הטעם שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב וחוזר חלילה.

לא בא לי.

פשוט לא.

אז למה הם לא מבינים?

למה הם לא מנסים להבין?

למה הם רק פוגעים ומכאיבים יותר?

אפשר להבין רק למה?

כי התייאשתי, התייאשתי כ"כ מלהבין משמעות בכל דבר שאני רואה או שומעת, התייאשתי.

כי אני בסך הכל בן אדם.

בן אדם בודד.