סיפור בהמשכים

זה תמיד אותו חלום.

אותו מבנה, אותה עלילה, אותם שחקנים, אותו התסריט, אותו המיקום ואותה השעה.

תמיד.

ואני אף פעם לא יודעת אם זה סיוט בלהות או חלום יפהייפה.

כי, אתם מבינים, החלום הזה הוא די מוזר.

הוא לא די- הוא מוזר.

אבל אז, כשאני משחזרת מחדש את החלום והזיכרונות עולים בי במכה חדה וכואבת- אני משוכנעת שזה סיוט.

בחלום אני חוזרת ורואה את הוריי, את הוריי היפים והמלאכים מחייכים אליי בחיוך לבבי ואוהב.

בחיוך חם.

והלב שלי מאיץ פעימה רק כשאני רואה אותם.

ואז הוא בא, האיש הרע והרשע הזה, בא עם האקדח שלו ומנפץ את החלום.

ובחלום אני מנסה לעצור אותו, אבל משהו חוסם אותי.

איזה כוח משונה שתופס אותי ולא נותן לי לרוץ לזרועותיהם של הוריי ולחבק אותם, כ"כ חזק עד שאני אהפוך להיות אחת מהם.

ואני רוצה. אני רוצה להפוך להיות אחת מהם.

עיניי פעורות לרווחה, מלאות בדמעות של אהבה ושנאה, וידיי מתנענעות לצדדים, מנסות להשתחרר ונלחמות.

אבל הן לא מצליחות.

והאיש הארור הזה מחייך לו, הוא מחייך בזמן שאקדחו מכוון לראשו של אבי.

ואצבעו של האיש נתפסת חזק על האקדח, יורדת לאט לאט להדק ועוצרת שם.

נדמה לי שידו רועדת אך פניו לא הסגירו אותו.

כמה שניות עברו ואיש לא זז, התמקדתי על פרצופם של הוריי- בוחנת את הבעתם, את עיניהם המפוחדות, את גופם הנוקשה.

ואז שמעתי בום חזק.

עצמתי במהירות את עיניי, נלחמת במציאות המרה הזאת, נלחמת כל עוד רוחי בנפשי.

כשפתחתי את עיניי גיליתי שהכל נעצר, כאילו הזמן הקפיא את עצמו ונתן לי לבחון את אותה הסיטואציה עוד פעם ועוד פעם, להגביר את הכאב שבליבי ולחורר אותו, את הלב הקטן והחלש שלי, לחורר אותו עד שייעלם.

ורק אני זזה שם, בחלום הנוראי והיפה הזה, רק אני נעה ונושמת.

ואני מתהלכת בין הדמויות שנמצאות שם, אולי מנסה למצוא מפלט.

הייתי ליד הוריי, הדמות השחורה ניצבת מולי עם האקדח.

הקליע נעצר באוויר, רק כמה סנטימטרים מפרידים ביני לבינו.

אני שולחת יד מהססת אליו, מפחדת שהוא עלול להתפוצץ או להכאיב.

הקליע היה קר וקשה, פלדה מתכתית.

ואני מנסה לסלק אותו מהמקום הזה, אני מנסה להזיז אותו, אני מנסה להעלים אותו.

אבל הקליע לא זז.

ואני מפעילה את כל כוחי, את כל גופי בכדי להזיז קליע קטן אחד.

וכלום. הקליע נשאר במקומו.

ואז עברתי לתוכנית השנייה.

הסתובבתי להוריי הקפואים וניסיתי להזיז אותם.

הם לא נעו מילימטר אחד.

ודחפתי, דחפתי בכל כוחי ונשמתי, דחפתי עד שהדמעות פרצו במרץ ולא נתנו לי להמשיך.

התעייפתי, התייאשתי.

נפלתי על המדרכה השחורה בכאב.

הגוף כואב לי, עיניי כואבות לי, וליבי- ליבי הכי כואב לי.

חושך בחוץ, ושום מכונית או אנשים הסתובבו באזור.

רק אנחנו כאן, במקום המכוער הזה.

בסיטואציה המכוערת הזאת.

בחלום המכוער הזה.

ניגבתי בידי המלוכלכת את דמעותיי, מבטיחה לעצמי שאני לא אשבר לעולם.

קמתי במהירות על רגליי והמשכתי לדחוף.

אבל שום דבר לא היה מוכן לזוז.

אז חיבקתי את הוריי חזק, חיבקתי אותם ולא רציתי להרפות.

חיבקתי אותם וקיוויתי בכל ליבי שיהיה בסדר.

אבל ידעתי שזה לעולם לא יקרה.

אותו הכוח חזר, אותו הכוח שהחזיק אותי ולא נתן לי לזוז- אותו כוח דחף אותי הצידה בעוצמה שלא יכולתי להתנגד לה.

וצעקתי, צעקתי כ"כ חזק ונלחמתי.

נלחמתי בכוח הזה.

והדמעות יצאו, והקול נשבר, והלב הקטן שלי התרסק, התרסק למיליון חתיכות.

חזרתי לאותו מקום שהייתי בהתחלה, וידעתי שבעוד שניות ספורות הוריי עומדים למות.

לחשתי בקול הרועד שלי בפעם האחרונה, "אני אוהבת אותכם, כ"כ. סליחה".

הכל זז שוב, הכל נע שוב.

יכולתי לחוש ברוח הקרה שנשבה על עורפי.

וכששמעתי את הצליל הזה, את הצליל של הכאב של הוריי- ידעתי שזה נגמר.

*

התעוררתי באותה שעה כמו תמיד, 03:25 לפנות בוקר.

הכוס מים שנחה על הכיסא שליד מיטתי תפסה את עיניי ולקחתי ממנה לגימה.

לפעמים, בלילות ממש חשוכים ומפחידים וקרים ובודדים- אני יכולה לראות אותו.

את אותו האיש שרצח את הוריי, את אותו האיש שלקח אותם מבין זרועותיי.

והוא תמיד עומד מול המיטה הורודה שלי, מביט בי במבט מזלזל. ומחייך.

והיד שלו עולה למעלה, מחזיקה באקדח השחור והמפחיד.

ואז הייתי שומעת בום.

הסיפור משתתף בתחרות סיפורי חלומות:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=673791&blogcode=11509242