אני מרגישה דחף מסוים לכתוב פוסט לעיתים קרובות.
דחף מסוים לכתוב את מה שאני רוצה להגיד, ולא להשאיר את המילים תקועות בגרוני ולהיחנק.
רבתי עם הרבה אנשים שאני מכירה ואוהבת, והאמת? כן, אני מצטערת על זה.
אני מצטערת על כמה מילים שאמרתי ושלא באמת התכוונתי, אני מצטערת שברגע של חולשה אני התפרקתי.
על זה אני כן מצטערת.
אבל לכם, לכם אין בושה?
אתם לא מכירים את המילה 'סליחה'?
אני התייאשתי כבר מלנסות למצוא משמעויות בחיים האלו, התייאשתי מלנסות להבין משו.
ואני יודעת שהאנשים שבאמת אוהבים אותי- הם ידעו לבוא ולבקש סליחה כשיבינו שטעו.
ולמרות הכל, למרות שכל הריבים האלו לרוב הם שטותיים, ולמרות שאני יודעת שהכל יחזור לעצמו במהרה- עדיין אני מרגישה את הגוש הזה בחזה לוחץ עליי חזק חזק ולא נותן לי לנשום.
כי אני מרגישה אשמה, אשמה על דברים שאני יודעת שלא עשיתי.
והרגשות האלו אוכלים אותי ומשאירים אותי כבויה וחלשה.
אבל בסדר, יהיה בסדר, יהיה טוב.
נעבור את זה בשלום, עם האנשים שבאמת אוהבים אותי, כי עדיין נשארו כאלו.
עוד שעה אני יוצאת עם משפחתי לת"א, ואז לים.
מקווה למצוא שם קצת שקט ושלווה.
לא רציתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט דיכאוני, אבל שוב, הוא יצא ככה.
אבל אני חייבת לציין שלמרות שאמרו להיות לי כ"כ רע- אני בעצם די בסדר.
אני צריכה ללכת כי אבא המעצבן והמרגיז שלי צועק עליי.
שונאת אותו.
להיתראות.
טוב נו, אז אני לא שונאת אותו. אבא- אני אוהבת אותך :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: