סיפור בהמשכים

הרבה זמן לא כתבתי פה, די התגעגעתי.

הזנחתי את המקום ואת הכתיבה עצמה, אני מודעת לכך.

מאז שזכיתי בכמה וכמה תחרויות(כתיבה) - כולם מתעלקים עליי.

זה לא שהשתחצנתי עם זה או שהשווצתי, להפך, אני ניסיתי כמה שיותר שזה יישאר ביני לביני.

אבל, כמובן, משפחה לא בוחרים. עד כמה שרוצים.

ומשפחתי הפיצה את הבשורות ואת הכתבות ואת הסיפורים ואת השירים לאלף איש.

וכולם תמכו, ועודדו, והחמיאו והכל.

אבל.. אתם מרגישים את התחושה הזאתי שאנשים אומרים לכם משהו לגביכם שהוא טוב, לא משנה מה- לגבי הגוף, לגבי הלימודים, לגבי הכתיבה, אבל עדיין..

לא משנה כמה אנשים יגידו לך מילים טובות או מחמאות גדולות- את עדיין לא מצליחה להאמין להם.

כי את מבקרת את עצמך כ"כ הרבה, עד שאת מתחילה לשנוא את מה שאת עושה.

וזה כך גם בכתיבה שלי.

אני לא רוצה להיות סופרת גדולה ומפורסמת, זאת ממש לא המטרה שלי.

אני אוהבת לכתוב, זהו תחביב קטן ונחמד שאני מצליחה לפרוק את הכל בתוכו.

אבל עדיין, אני לא רוצה לעסוק בזה כל חיי.

וההורים האלה, הם דוחפים ודוחפים ודוחפים ודוחפים, והם לא שמים לב אפילו שאני נופלת.

פעם רציתי להיות סופרת, כשהתחלתי לקרוא ספרים וראיתי כמה עניין היה לי בהם.

רציתי להיות סופרת שתעורר את הרצון של הקוראים לקרוא עוד ועוד ועוד, לקרוא את הכל בנשימה אחת ובלי עצירות.

אבל כמובן שהחלום הזה התנפץ כשעברו הימים והשנים, והתבגרתי.

אני עכשיו רוצה להיות פסיכולוגית.

שמתי לב איך אני מצליחה לקרוא או להבין את ההתנהגות של אנשים, ממש לקרוא אותם ולחוש אותם.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה די מוזר ומסובך.

ואני גם טובה בלהקשיב ולעזור- אני תמיד עשיתי את זה והצטיינתי בזה.

כשדיברתי וייעצתי, אנשים תמיד הקשיבו לי ורצו לשמוע את מה שאני אומרת.

ואני אוהבת את זה. אז נראלי שאני אלך בכיוון הזה.

אני עדיין אמשיך לכתוב, לא משנה מה. אני אוהבת את זה, גם אם אני לא רוצה להפוך את זה למקצוע.

וזה היה עוד פוסט חסר תכלית שנכתב עקב שיעמום גובר ביותר שאין לי מושג למה כתבתי אותו אבל שיהיה,

 חג שבועות שמח :)