סיפור בהמשכים

אושר זה דבר יחסי.

אני חושבת על זה שעות לגבי שעות ואני עדיין לא מסוגלת להגדיר מה זה אושר.

אני אף פעם לא יודעת מהם רגעי האושר שלי, ואני כמעט בטוחה שאף אחד לא יודע.

ברור, יש מלא פעמים בהם אני שמחה ומחייכת לי, אבל האם אני באמת יכולה להכתיר אותם כרגעי אושר ?

זה מבלבל.

האם האושר בא מנגנים משוכללים, או מפלזמות ענקיות ואיכותיות, או דברים אחרים שיביאו לנו סיפוקים וישעשעו אותנו ?

או שהאושר בא מהדברים הקטנים, מהרגעים האלו שאת מחייכת ואת אומרת לעצמך "עכשיו טוב לי" ?

ניקח אותי לדוגמא.

אני תמיד רציתי כלב, אבל תמיד. לאמי היה כלב כשהייתה בגילי והיא אהבה אותו מאוד, אבל סופו היה מר והוא נדרס.

היא לא רוצה כלב, היא לא רוצה את האחריות הכבדה שהיא יודעת שהיא תוטל עליה (למרות שאני מנסה לשכנע אותה שנים שלא) והיא גם לא רוצה שוב לחוות את האובדן הזה.

כלב זאת אחריות, אני יודעת. ויש ילדים שבכלל לא צריכים לבקש כלב, אלא ישר נותנים להם אותו, ולכן הם לא מעריכים את זה מספיק.

אבל אני מעריכה, מאוד. ואני אוהבת כלבים. אוהבת זאת בכלל לא מילה, אני מאוהבת בהם.

תמיד שמרתי על כלבים, תמיד טיפלתי בהם, תמיד שמרתי עליהם.

כל חיי עסקתי בכלבים.

ולכן אני יודעת, שאם אמי תסכים להביא הבייתה כלב, אני פשוט יודעת באופן מוחלט שאני אשמח כמו משוגעת.

ושזאת לא תהיה התלהבות רגעית שתעבור אחרי כמה שבועות, כי אני באמת רוצה את זה, כ"כ רוצה את זה.

אבל אני לא חושבת שמכלב אני אהיה מאושרת.

אני חושבת שאושר בא ממקומות יותר.. יותר רגשיים. כמו אהבה.

כשמאוהבים במישהו והוא מחזיר לכם את אותה האהבה- זה האושר האמיתי.

כשאתם יושבים בארוחת ערב יום שישי, עם כל המשפחה, וצוחקים על כל מני דברים- זה האושר האמיתי.

כשאתם יוצאים עם חברים, ומבלים, וצוחקים ויודעים שאלה החברים שאתם רוצים למשך שארית חייכם- זה האושר האמיתי.

ואולי לא כולם מבחינים בזה, אבל אני כן.

כי זה כ"כ קל להגיד שאינכם מאושרים עכשיו, כשבעצם יש לכם יותר ממה שבן אדם ללא משפחה או ללא חברים או ללא אהבה אין.

כי אם יקחו לכם את כל הדברים הללו, אתם תראו מה זה להיות לא מאושרים, ומה זאת בדידות.

אז תעריכו, תעריכו כל עוד אתם יכולים.

ותאהבו אנשים, אל תשמרו טינה.

תהיו שמחים, תחייכו. חיים רק פעם אחת.

פשוט.. תחיו.

סוף שבוע מעולה לכולם :)