סיפור בהמשכים

למה כ"כ קשה להיפרד מהעבר?

קשה לי. קשה לי למחוק את אותם הסמסים, קשה לי למחוק את אותה היסטוריה של המסן, קשה לי לשרוף את כל המכתבים, את כל התמונות, קשה לי לזרוק את כל המתנות, קשה לי למחוק את כל הזיכרונות. את כל המילים. את כל הנגיעות. את כל הלחישות.

קשה לי.

כ"כ קשה לי.

אני לא יודעת למה.

ואני לא מתקדמת, אני ננעלת, אני לא מסכימה לעבור הלאה.

אני מדמיינת לי עולם אחר, שבו כל רגע הוא יבוא וזה יחזור להיות כמו פעם.

שאין טעם לזרוק הכל, לשכוח הכל, הרי עוד שנייה הכל חוזר, הכל מגיע.

אני חיה לי במין עולם מוזר ומפגר, עולם של חולים.

כי אני חולה.

אולי אני לא צריכה להיכנס למוסד כדי שזה יהפוך את זה לרשמי- אבל אני חולה.

אני חולה במחלת האהבה.

והיא המחלה הכי מסוכנת מכולם, מכל המחלות האחרות שיש בעולם.

היא מסוגלת להכאיב הכי הרבה.

אבל זה לא כאב פיזי, זה כאב מבפנים. זה כאבו של הלב.

והוא כואב, ומדמם, ונשבר, ומתרסק, ונהרס.

ושום מנתח בעולם לא יצליח לתקן לב שבור מאהבה.

אני נמצאת בהווה, אבל אני לא מתקדמת. אני לא נעה. אני לא זזה.

ואני כ"כ רוצה לדעת מה צופה העתיד, העתיד לו כולם מחכים, לו כולם מאחלים, או חוששים.

העתיד שבו כולנו אמורים להגשים את החלומות, או להבין שאין דבר כזה.

העתיד שבו כולנו אמורים להינשא, להוליד ילדים, להקים משפחה, להאמין.

לא טוב לי בהווה, לאף אחד לא טוב.

הכאב מביא אותנו לעבר. הסקרנות מביאה אותנו לעתיד. וההווה משעמם.

אנחנו דור מזויין, כבר ציינתי את זה אי פעם ?