סיפור בהמשכים

כבר שבוע שלם עבר לי בלעדיך. עוד שבוע אתה חוזר, בדיוק כשאני הולכת.

כמה אירוניה יש במערכת יחסים.. מי כמוך יודע.

טוב לי בלעדיך, לבד. אני חושבת.

יש ימים שלמים שאני רק עסוקה בלחשוב עליך, לדמיין אותך, להיזכר בך..

ויש רגעים שבאמת טוב לי ככה. שאני חופשייה. שיש לי קצת ספייס.

שלא תבין לא נכון- כשאתה פה, היחס שאני מקבלת הוא מועט. מאוד.

אתה בעצמך אמרת- אתה לא אוהב שחונקים אותך. אתה בדיוק כמוני.

איך שאנחנו מרגישים איזו חניקה, או עודף של אהבה ממישהו- אנחנו עושים את הדבר היחידי שאנחנו מצליחים לעשות- בורחים.

כן, זה מפגר. וכן, אנחנו נצטרך יום אחד לעבוד על זה. אבל לא עכשיו.

התקשרת כמה מפעמים משם, למרות שזה עולה לך הרבה כסף. בכל זאת, גרמניה.

אמרת שכיף שם, שקר מוות, ושכל יום יש צחוקים.

אמרת שפגשתם מלא ילדים חדשים. ושהאוכל שם לא משהו.

אמרת הרבה דברים בדקה אחת. אתה יודע מה לא אמרת?

לא אמרת שאתה מתגעגע.

לא אמרת שאתה רוצה לחזור אליי.

לא אמרת שאתה אוהב אותי. ולא, שנייה לפני שאתה מנתק ואומר "טוב מאמי אני הולך, אוהב אותך ביי," ומנתק, ממש לא נחשב.

אתה יודע מה כן נחשב?

להביע את הרגשות שלך כמו שצריך. להגיד לי, "ל', אני אוהב אותך. אני מתגעגעת אלייך, אין לך מושג כמה."

בסדר, על זה נסלח לך. בכל זאת, זה אתה. ואתה לא אחד שמביע רגשות. מי כמוני יודעת. אני בטוחה שגם להגיד את המילים האלו לקח לך מאמץ רב.

אני זוכרת את היום שהתקשרת אליי, ולא שמעתי כלום. הקליטה הייתה גרועה אז שלחת לי סמס.

*אל תתקשרי או תשלחי הודעה, זה כסף. אני מחובר מ7 עד 9*

"אוקיי," חשבתי לעצמי, "עד 9 אני אתחבר לפייס".

בשמונה ועשרה קיבלתי טלפון מאח שלך, הוא אמר לי שאתה מחובר ושאתה עוד שנייה הולך, ואתה רוצה לדבר איתי.

רצתי כמו מטורפת למחשב, מדליקה אותו בשיא המהירות. לא היית מחובר. פספסתי אותך. בשתי דקות, דקה, כמה שניות, מי יודע?

הסטטוס שרשמת לפני כמה דקות התנוסס מול פניי. קראתי אותו בהתלהבות, ונעצרתי על צמד מילים.

אמרת לי את המילה הזאת בשפע, תמיד. ולא היה אכפת לי.

גם לך לא היה אכפת לך אם אמרתי מילה דומה, לבנים.

אבל לרשום "כוסיות בשפע" כחלק מהסטטוס שלך, שאתה במערכת יחסים עם מישהי, ושכל הפייסבוק ואשתו רואים את זה- זה מעליב.

עזוב מעליב, זה משפיל. מי אתה שתעשה לי את זה?

אז נכון, אני אוהבת אותך. ונכון, אני אעשה הרבה דברים בשבילך ולמענך. אבל למה זה מגיע לי?

ונכון, אני מהאלו שידלגו על זה, כי בתכלס? ל-א באמת אכפת לי. לא אכפת לי שתבהה בילדות אחרות, שתחשוב עליהן דברים, זה ממש לא אכפת לי. לעשות עם הילדות האלו דברים, ולהרגיש לילדות האלו דברים- זה כבר משהו אחר.

ואני? אני יושבת בארץ, אכולה ברגשות מעורבבים ומעצבנים, והרגש החזק ביותר כל פעם שובר אותי מחדש.

הפחד. הפחד שתבגוד. הפחד שתעזוב. כי מי אני? סתם עוד אחת בשבילך. סתם עוד אחת מהאלף או האלפיים שהיו איתך.

ואתה כבר בגדת במישהי, בגדת והיא סלחה. ברור שהיא סלחה, מי לא היה סולח לך?

אבל אני ע', אתה יודע שאני לא כזאת. אני לא מסוגלת. בגידה.. זה הדבר הכי נוראי בעיניי.

ונכון, אני אוהבת אותך, ובחיים לא תבין אפילו כמה. וכמה שאני זקוקה לך, וצריכה אותך, ומשוגעת עליך. אתה חלק מהחיים שלי. בלעדיך.. אני כלום, נאדה.

אבל יש גבול. אני רק מדמיינת אותך מתנשק עם מישהי משם. אני מדמיינת אותך מספר לי את זה. אני מדמיינת אותי נשברת, מתרסקת. מבפנים.

ואז אני אומרת לך במילים פשוטות, אולי אפילו חיוך ציני ועייף על פניי: "זה נגמר."

ואתה בטח תתבונן לריצפה, מאוכזב. או תנסה לשכנע אותי שזה היה כלום, ומתחנן בפניי לעוד הזדמנות. ותזרוק מילים כמו שאתה אוהב אותי, שאתה לא רוצה לאבד אותי.

ואני פשוט אלך, אתרחק מחייך לעולם.

אתה צריך לדעת ע', שאתה לא יכול לעשות את זה.

ולהגיד את האמת? אני מחכה שתעשה את הטעות הזאת. אני כבר רוצה שזה יקרה.

כי אני יודעת שזה יגיע מתישהו, ועצם הידיעה הזאת פשוט מטריפה אותי. אני יושבת ואשכרה מחכה שזה יקרה.

והייסורים האלו, הכאבים האלו, הם לא שווים את זה. כ"כ לא.

אין יום שאני לא חושבת על פרידה ע'.

שלא תבין לא נכון- טוב לי איתך. טוב לי מאוד. בחיים לא הרגשתי ככה כלפי מישהו, בחיים.

אני יכולה להגיד רשמית שאתה האהבה הראשונה שלי. אהבה. אתה יודע איך קשה לי לבטא את המילה הזאתי, להוציא אותה מגרוני..

וכן, אני אוהבת אותך. ואני יודעת שגם אתה אוהב אותי. זה ברור. כולם יודעים ורואים את זה.

אבל.. אולי זה פשוט לא זה?

אולי שנינו הפכים כ"כ גמורים, עד שאנחנו לא יכולים להיות יותר ביחד?

הכל אצלך זה פיזי. נכון, יש רגעים, ויש פעמים שזה לא, ושאתה מראה אהבה יותר, וחיבה.

ואני רואה שקשה לך, אתה לא רגיל לזה. אתה מנסה כמה שיותר- בשבילי. ואין לך מושג כמה אני מעריכה את זה.

אבל אני רוצה יותר, אני צריכה ליותר. אני לא מהאלו שמסתפקות במעט, ולא מהאלו שרוצות הרבה.

אני בינונית, ומגיע לי את הבינוניות הזאת.

אני מתגעגעת אליך. אני מתגעגעת לריח שלך. אני מתגעגעת לצחוק שלך, לפרצוף שלך, למגע שלך.

אני מתגעגעת להכל.

אבל הבנתי משהו בתקופה הזאת, בלעדיך. הבנתי שאני יכולה לשרוד בלעדיך. אתה מאמין? גם אני לא.

מחכה לי עוד שבוע, ואני רק מחייכת. יש לי כאלו חברים מדהימים.. שזה פשוט כיף לקום כל בוקר, בידיעה שאני אראה אותם.

ואתה יודע שאני אוהבת להיות עם בנים אחרים. לא במובן הזה, כן? הם רק ידידים, ואף פעם לא יהיו יותר מזה.

אבל אני צריכה את האהבה הזאת מצידם, את החום הזה.. כמו שאתה צריך את זה מהבנות, אותו דבר גם לגביי.

רק שכשאני עושה את זה- אנשים מרכלים, ומעירים, ומסתכלים בעין אחרת, לא כזאת אוהבת.

וכשאתה עושה את זה? זה בסדר. זה מובן. אתה בן, אז זה נורמלי. העולם הזה כ"כ דפוק. לפעמים אני תוהה למה אנחנו חיים בו, אבל זה עניין אחר לגמרי לדסקס.

אז לסיכום ע', תדע שאני אוהבת אותך, מאוד. ושאני מתגעגעת.

אני כל יום שוכבת במיטה, והדבר האחרון שאני חושבת עליו לפני שאני נרדמת- הוא אתה.

אבל.. זה לא יכול להימשך ככה. אתה מבין, נכון? זה לא.

אנחנו צריכים לדבר, ולפתור דברים. ולא, אני לא מדברת על פרידה. כמה שאני חושבת על זה- אני לא רוצה להיפרד. לא עכשיו, לא עוד. לא מיציתי את הזכות להיות שלך.

אבל אם אתה לא יכול להסכים לגביי כמה דברים, ולשנות כמה דברים, ולהתפשר על כמה דברים..

סימן שזה לא נועד לקרות.

לא נורא, לא יקרה כלום. אני אמשיך בשלי, ואתה תמשיך בשלך.. נכון?

עוד שבוע. זה לא הרבה זמן. עוד שבוע אני אראה אותך והכל יסתדר..

עד אז אני אשרוד, מבטיחה.

שלך תמיד,

ל'.