לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפור בהמשכים



Avatarכינוי: 

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

1/2010

תשובות לשאלון השבועי


מה אתן מעדיפות, שקט או רעש?
תלוי מתי, תלוי איפה ותלוי איזה צבע של תחתונים אני לובשת *-* חיחי, בעיקרון אני מעדיפה את השקט הנעים ולא את הצרחות של אור בתוך האוזן שלי :]

האם אתן מסוגלות להתמודד עם שקט רצוף לארוך זמן?
לא, כי אנחנו מאוד היפראקטיביות.

מה המקום והזמן הכי שקטים, שהיית בהם?
ממול לרחוב שלי יש שדה עצום שאף אחד לא הולך אליו, כי הוא נטוש. הלכתי לשם בוקר אחד כשהחלטתי להבריז מהבצפר, ישבתי על איזה ספה ישנה שננינטשה שם ופשוט שמעתי את השקט למעלה משעתיים. ואהבתי את זה.

באיזה מצבים עדיף לדעתך לשתוק, ובאיזה לדבר?
עוד פעם, תלוי מי צריך לשתוק. בעיקרון- אנשים חסרי טקט חייבים לשתוק, אבל לפעמים הם מצחיקים אז נסלח להם D:
במצבים מביכים עדיף לשתוק ובמקרים שאתה רוצה להביע את דעתך אתה צריך לדבר (פאק, אני נשמעת כמו המורה שלי ><)

מה החוויה הכי שקטה שהיתה לך בחיים?
חוויה? הייתי אומרת שעם חבר שלי, כשישבנו על הספסל ופשוט הבטנו אחד בשניה בלי להוציא מילה. כן, זאת הייתה החוויה הכי שקטה שהייתה לי בחיים.

מה הזמן המירבי ששתקת מבלי לדבר כלל?
אוו אני זוכרת את זה XD עשיתי התערבות עם חברותי (כי מי לא עושה התערבות על כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד בלי לדבר?) ונשברתי כעבור יומיים ><

- מה דעתך על להשתתף בקורס ויפאסאנה (קורס שתיקה של 10 ימים)?
חחחחחחחחחחחחחחחחח יאללה. כל עוד אני לא אצטרך להשיב למורה שלי בשאלה של 'הכנת שיעורים?'

מתי את הכי רוצה שיעזבו אותך בשקט?
כשאני עצבנית או כשאני מוטרדת. אני הכי שונאת שנטלפים אליי דווקא כשאני רותחת מעצבים.

ומתי הכי בא לך להיות רועשת?
במסיבה, כשאני שומעת רעש ואני חייבת גם להרעיש, או כשאני פשוט בסטלה ובאלי לצרוח כדי שכולם ישמעו אותי :]

נכתב על ידי , 18/1/2010 18:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בחלום שלי אני ישנה.

בחלום שלי אני מתעוררת.

בחלום שלי אני הולכת לאמבטיה.

בחלום שלי אני מחליקה ושוברת את הרגל.

בחלום שלי אני בבית חולים.

בחלום שלי אני נהנית עם חבריי שמבקרים אותי ומביאים לי פרחים.

בחלום שלי אני מתאוששת וחוזרת לבית ספר.

בחלום שלי אני מקבלת 90 בספרות.

בחלום שלי אני מקבלת 100 בתנ"ך.

בחלום שלי אני חוזרת לחוג ריקוד.

בחלום שלי אני שרה.

בחלום שלי אני מצליחה לעשות שפגאט.

בחלום שלי אני יפה.

בחלום שלי אני נערצת.

בחלום שלי אני הולכת למסיבה.

בחלום שלי אני מתייפייפת.

בחלום שלי אני לבושה יפה.

בחלום שלי אני רוקדת במסיבה.

בחלום שלי מישהו מתחיל איתי.

בחלום שלי אני דוחה אותו.

בחלום שלי אני שותה. והרבה.

בחלום שלי אני רואה מטושטש.

בחלום שלי האיש שדחיתי חוזר ומתחיל איתי שנית.

בחלום שלי הוא לוקח אותי החוצה ונוגע בי בניגוד לרצוני.

בחלום שלי אני לא יכולה לזוז.

בחלום שלי אני נאנסת.

בחלום שלי אני נהרגת.

ואז אני מגלה שזה רק חלום.

ה.. דבר הזה נכתב סתם מעודף שיעמום, אבל ראיתי שהוא די מתאים לתחרות-

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=673791&blogcode=11509242

נכתב על ידי , 13/1/2010 16:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלום


זה תמיד אותו חלום.

אותו מבנה, אותה עלילה, אותם שחקנים, אותו התסריט, אותו המיקום ואותה השעה.

תמיד.

ואני אף פעם לא יודעת אם זה סיוט בלהות או חלום יפהייפה.

כי, אתם מבינים, החלום הזה הוא די מוזר.

הוא לא די- הוא מוזר.

אבל אז, כשאני משחזרת מחדש את החלום והזיכרונות עולים בי במכה חדה וכואבת- אני משוכנעת שזה סיוט.

 

בחלום אני חוזרת ורואה את הוריי, את הוריי היפים והמלאכים מחייכים אליי בחיוך לבבי ואוהב.

בחיוך חם.

והלב שלי מאיץ פעימה רק כשאני רואה אותם.

ואז הוא בא, האיש הרע והרשע הזה, בא עם האקדח שלו ומנפץ את החלום.

ובחלום אני מנסה לעצור אותו, אבל משהו חוסם אותי.

איזה כוח משונה שתופס אותי ולא נותן לי לרוץ לזרועותיהם של הוריי ולחבק אותם, כ"כ חזק עד שאני אהפוך להיות אחת מהם.

ואני רוצה. אני רוצה להפוך להיות אחת מהם.

עיניי פעורות לרווחה, מלאות בדמעות של אהבה ושנאה, וידיי מתנענעות לצדדים, מנסות להשתחרר ונלחמות.

אבל הן לא מצליחות.

והאיש הארור הזה מחייך לו, הוא מחייך בזמן שאקדחו מכוון לראשו של אבי.

ואצבעו של האיש נתפסת חזק על האקדח, יורדת לאט לאט להדק ועוצרת שם.

נדמה לי שידו רועדת אך פניו לא הסגירו אותו.

כמה שניות עברו ואיש לא זז, התמקדתי על פרצופם של הוריי- בוחנת את הבעתם, את עיניהם המפוחדות, את גופם הנוקשה.

ואז שמעתי בום חזק.

עצמתי במהירות את עיניי, נלחמת במציאות המרה הזאת, נלחמת כל עוד רוחי בנפשי.

כשפתחתי את עיניי גיליתי שהכל נעצר, כאילו הזמן הקפיא את עצמו ונתן לי לבחון את אותה הסיטואציה עוד פעם ועוד פעם, להגביר את הכאב שבליבי ולחורר אותו, את הלב הקטן והחלש שלי, לחורר אותו עד שייעלם.

ורק אני זזה שם, בחלום הנוראי והיפה הזה, רק אני נעה ונושמת.

ואני מתהלכת בין הדמויות שנמצאות שם, אולי מנסה למצוא מפלט.

הייתי ליד הוריי, הדמות השחורה ניצבת מולי עם האקדח.

הקליע נעצר באוויר, רק כמה סנטימטרים מפרידים ביני לבינו.

אני שולחת יד מהססת אליו, מפחדת שהוא עלול להתפוצץ או להכאיב.

הקליע היה קר וקשה, פלדה מתכתית.

ואני מנסה לסלק אותו מהמקום הזה, אני מנסה להזיז אותו, אני מנסה להעלים אותו.

אבל הקליע לא זז.

ואני מפעילה את כל כוחי, את כל גופי בכדי להזיז קליע קטן אחד.

וכלום. הקליע נשאר במקומו.

ואז עברתי לתוכנית השנייה.

הסתובבתי להוריי הקפואים וניסיתי להזיז אותם.

הם לא נעו מילימטר אחד.

ודחפתי, דחפתי בכל כוחי ונשמתי, דחפתי עד שהדמעות פרצו במרץ ולא נתנו לי להמשיך.

התעייפתי, התייאשתי.

נפלתי על המדרכה השחורה בכאב.

הגוף כואב לי, עיניי כואבות לי, וליבי- ליבי הכי כואב לי.

חושך בחוץ, ושום מכונית או אנשים הסתובבו באזור.

רק אנחנו כאן, במקום המכוער הזה.

בסיטואציה המכוערת הזאת.

בחלום המכוער הזה.

ניגבתי בידי המלוכלכת את דמעותיי, מבטיחה לעצמי שאני לא אשבר לעולם.

קמתי במהירות על רגליי והמשכתי לדחוף.

אבל שום דבר לא היה מוכן לזוז.

אז חיבקתי את הוריי חזק, חיבקתי אותם ולא רציתי להרפות.

חיבקתי אותם וקיוויתי בכל ליבי שיהיה בסדר.

אבל ידעתי שזה לעולם לא יקרה.

אותו הכוח חזר, אותו הכוח שהחזיק אותי ולא נתן לי לזוז- אותו כוח דחף אותי הצידה בעוצמה שלא יכולתי להתנגד לה.

וצעקתי, צעקתי כ"כ חזק ונלחמתי.

נלחמתי בכוח הזה.

והדמעות יצאו, והקול נשבר, והלב הקטן שלי התרסק, התרסק למיליון חתיכות.

חזרתי לאותו מקום שהייתי בהתחלה, וידעתי שבעוד שניות ספורות הוריי עומדים למות.

לחשתי בקול הרועד שלי בפעם האחרונה, "אני אוהבת אותכם, כ"כ. סליחה".

הכל זז שוב, הכל נע שוב.

יכולתי לחוש ברוח הקרה שנשבה על עורפי.

וכששמעתי את הצליל הזה, את הצליל של הכאב של הוריי- ידעתי שזה נגמר.

 

*

 

התעוררתי באותה שעה כמו תמיד, 03:25 לפנות בוקר.

הכוס מים שנחה על הכיסא שליד מיטתי תפסה את עיניי ולקחתי ממנה לגימה.

לפעמים, בלילות ממש חשוכים ומפחידים וקרים ובודדים- אני יכולה לראות אותו.

את אותו האיש שרצח את הוריי, את אותו האיש שלקח אותם מבין זרועותיי.

והוא תמיד עומד מול המיטה הורודה שלי, מביט בי במבט מזלזל. ומחייך.

והיד שלו עולה למעלה, מחזיקה באקדח השחור והמפחיד.

ואז הייתי שומעת בום.

 

הסיפור משתתף בתחרות סיפורי חלומות:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=673791&blogcode=11509242

נכתב על ידי , 9/1/2010 11:07  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,123
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לל ו ל ה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ל ו ל ה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)