סיפור בהמשכים

יש לי בית ריק. החפיסה של הסיגריה יוצאת החוצה, לראות קצת אור.

אני לוקחת את המצית ומדליקה אותה, לוקחת שאיפת עשן טעימה לתוף הפה, אל הריאות ולבסוף מוציאה אותה.

אני עומדת ערומה בביתי הריק, ערומה כשברקע מתנגן לו שיר סתמי.

הראי מולי, ואני תוהה.

הסיגריה בידי, השיער שלי ארוך ומדגדג לי בכל הגוף, ואני תוהה- תוהה מי אני, תוהה מה אני.

תוהה איך אני נראית.

אני מסתובבת, בוחנת את החלק האחורי שלי.

אני מעוותת את פרצופי, מנסה לראותי בהבעות פנים שונות.

זה מוזר לשפוט או לבקר את עצמך, כ"כ מוזר.

אני יפה. אבל בו זמנית מכוערת.

אני רזה. אבל בו זמנית שמנה.

אני מלוכלכת. אבל בו זמנית נקייה.

אני שעירה. אבל בו זמנית חלקה.

יהיה טוב. אבל עכשיו רע.

כמו גלגל אינסופי שאינו מסוגל להיעצר, שממשיך להתגלגל ולגלגל את כולנו.

אני מבולבלת.

אני חוזרת להסתכל על גופי, חושבת על א'.

אני לא יפה מספיק? אני לא מושכת מספיק? הגוף שלי, יש איתו בעיה? בגלל זה הוא לא רוצה אותי?

כמה מחשבות ושאלות עלו במוחי באותו הרגע, והדמעות, הדמעות המלוחות שאינן מפסיקו לרדת.

למה הוא עזב אותי? למה למרות כל מה שהוא עשה אני עדיין אוהבת אותו? למה הוא לא יוצא לי מהלב?

ואני ממשיכה להסתכל, לבחון, לשפוט, לחפש, להתבונן.

אבל אני לא מוצאת כלום.

"ראי ראי שעל הקיר- מי היפה בכל העיר?"