סיפור בהמשכים

כולם עכשיו נהנים.

הם נמצאים בדוכנים שלהם, עם החברים שלהם ונהנים, מכייפים.

כולם חוץ ממני.

למה?

כי אני מיוחדת...

כי אני מוזרה, שונה.

אני זאתי שהולכת לבד לאימון, בלי מישהו קרוב שיהיה איתי.

אני זאתי שאף אחד לא שם לב שאיננה.

אני זאתי שמתקשרת לכולם ואף אחד לא רוצה לדבר איתה.

אני.

במקום ללכת לשם, לנסות להתחבר, לנסות משהו..

אני פה, כותבת פוסט בישרא.

אני ממש לא מבינה את זה.

פעם אחת אני מאושרת, אני הבן אדם הכי שמח על כדור הארץ.

אני יכולה לנשק מישהו באמצע הרחוב מרוב אושר.

ולפעמים, אני פשוט יכולה להתאבד מהעצב שאני נמצאת בו.

הבכי, הכאב, הפחד, המועקה...

הכל מקשה, חוסם.

הלוואי שבסוף אני אוכל לומר שחייתי את החיים כמו שצריך.

הלוואי.

אני לא צריכה אף אחד.

אני אצליח.

אני אתקבל למגמת מחול, אני אשקיע ואני אתאמץ.

אני אצליח.

לא משנה מה כולם אומרים,

לא משנה מה כולם חושבים,

אני אצליח.

ועכשיו אימי העצבנית קוראת לי לארוחת ערב מוקדמת,

חג שמח לכולם : ]

אז אחרי פוסטים מאוד מדכאים ועצובים, החלטתי לשנות קצת את הגישה.

אופטימיות נכנסה בי פתאום.

החיוך הישן שלי שוב חזר אל פניי,

הגומה בצד שמאל חזרה למקומה.

הכל מושלם.

אז כן, היה חלק ביום הזה שהייתי מאושרת,

שהאופטימיות באה לביקור..

אבל אז, היא פשוט הלכה.

היא הלכה כי נזכרתי בך.

היא הלכה כי אמרת לי את מה שאמרת.

היא הלכה כי הם סיפרו לי דברים

שאני לא רציתי לשמוע.

היא הלכה.

ובמקומה באו דמעות.

דמעות עם שקט,

דמעות ארוכות.

הסתכלתי על המראה, לא האמנתי.

איך בתוך שעה הכל יכול להתהפך.

בגללך.

הכל בגללך.

אבל אני לא אתן לך להרוס את היום הזה.

אני אשאר שמחה.

האופטימיות לא תעזוב, לעולם.

גם אם תדקור את ליבי עם סכין מחודד,

גם אם תלך עם אחרת לצד,

גם אם תקלל ותשפיל ותזלזל,

אני אשאר אני.

אני לא אוותר.

כי אני בן אדם טוב, באמת.

ולא מגיע לי כל היחס הזה שלך.

ככל שאני נחמדה יותר- אתה יותר מגעיל.

ככל שאני מעיזה יותר- ככה אתה יותר מהסס.

וככל שאני מתרחקת?

אתה בא וחוזר, פתאום רוצה.

זה פוגע.

זה צורב.

זה מוציא אותי מדעתי.

כי אתה משחק בי כמו בובה על חוטים.

אתה מחליט עליי.

אתה שולט עליי.

אתה, בגללך.

אבל אני עדיין מאושרת.

אני עדיין אופטימית.

למרות כל מה שקרה,

היום לא נהרס לי.

כי עכשיו הלב שלי מתמלא בשמחה, באהבה.

כי החיוך שעל פניי לא מפסיק לרדת.

כי אני שומעת שירים שמחים וקופצת

על המיטה כמו ילדה בת 5.

כי זאת אני.

ואתה אף פעם לא תוכל לשנות את מי שאני באמת.

אז בנימה אופטימית זאת,

אני אסיים את פוסט זה

עם איחול של שבוע טוב : ]

נמאס לי.

נמאס לי מאנשים שלא מבינים.

נמאס לי שאנשים עושים את עצמם טובים,

עושים את עצמם כאלו שרוצים לעזור, לתמוך.

נמאס לי.

"יהיה טוב," הם אומרים בחיוך ואפילו לא טורחים להסתכל לי בעיניים

"בסוף יהיה טוב".

ואז? מה הם עושים?

פשוט הולכים.

אז איך יהיה טוב כשאף אחד לא מבין?

איך?

איך יהיה טוב אם השיגרה הזאתי לא נגמרת?

איך?

איך יהיה טוב אם הוא לא איתי?

איך?

איך יהיה טוב כשאני ממשיכה כל לילה לבכות ולכאוב?

איך?

איך לעזאזל?!

איך יהיה טוב?

פעם הייתי אופטימית, פעם הייתי שמחה.

פעם צחקתי, פעם הייתי חופשייה.

אך היום...

משהו כובל אותי, חוסם אותי.

משהו לא נותן לי.

ונמאס לי, פשוט נמאס.

אפילו נמאס לי מלהגיד נמאס לי כל היום.

כי כזאת אני- בכיינית ועצלנית.

כל היום בוכה ומתעצלת.

כל היום, כל יום.

וזאת שיגרה כל כך כואבת.

במיוחד שאף אחד לא מבין,

שאף אחד לא עוזר.

ואני עדיין מחפשת,

מחפשת את האור הארור הזה בקצה המנהרה.

את האור הקלוש שאף אחד לא יודע איפה הוא.

האור שממזמן נהפך לחושך.

אז כשמישהו אומר לי "יהיה טוב" ואני מנסה לחייך חיוך צבוע

ולהאמין לו כמה שאני יכולה,

אני נשברת.

אני לא מפסיקה לשאול את מי שלמעלה מתי,

מתי הטוב יגיע?

מתי אני אדע שהפחד ייעלם?

מתי אני אדע שהכאב ייאבד?

מתי אני אדע..? מתי?

אני לא יודעת כלום, לפחות לא לבינתיים.

אני לא יודעת כלום.

אני רק ממשיכה להגיד 'נמאס לי'

ולהאמין לאנשים שאומרים "הכל יהיה בסדר".

כי כן, הכל יהיה בסדר, אני מאמינה לזה.

אך הבעיה היא שעד שהסוף הטוב הזה יגיע,

אני אסבול בדרך.

הרבה.