סיפור בהמשכים

בשביל מה ?

בשביל מה אנחנו חיים את החיים הקשים האלו, הכואבים האלו, כשבסופם כולנו מתים ?

למה אנחנו צריכים לסבול את כל הסבל ואת החרא האלו אם הסוף, הוא לא סוף ?

הסרטים עם הסופים הטובים והאופטימיים.. זה לא הסוף. זה לא הסוף האמיתי.

אני אגיד לכם מה הסוף האמיתי- מוות. הכל מסתיים במוות.

ולמה? בשביל מה? מה הטעם?

תגידו לי. אולי אני משתגעת, זאת גם אפשרות, אבל אני לא מבינה מה הטעם!

מה הטעם לעבור את החיים אומללים האלו בידיעה שאין ת'סוף הטוב שכולנו מאמינים בו?!

למה, למה לגרום לנו לצפות למשהו לא אמיתי?

אפילו הסרטים כבר ללא סופים טובים. כנראה יש כאלו שבאמת למדו מהמציאות.

זה לא קל, שומדבר פה לא קל. היהודים צדקו. זה לא קל.

ואני פוחדת, אני פוחדת. אני פוחדת להיפגע ולקבל את הסטירה הענקית הזאתי.

אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לגמור ככה. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה שאנשים ימותו.

מספיק מתו לי, אני לא רוצה עוד. אני לא רוצה.

אני לא מסוגלת להתמודד.

אפילו באלוהים הפסקתי להאמין. כי מה הטעם?

זה לא בשבילי. אני לא רוצה להיות פה. אני לא רוצה.

החיים מחורבנים. ואז מתים.

זה סוף טוב בשבילכם?

היום הוא ה-29.6.2010 , יום שבת. אני שוכבת במיטה שבבית חולים, בידיעה שנותרו לי עוד שעות ספורות.

בכל השנים שעברתי את הטיפול האגרסיבי בסרטן, אף אחד לא בא לבקר אותי. גם לא עכשיו.

אז מה נותר לי לעשות מלבד לכתוב ? להוציא את הכל פעם אחת ולתמיד החוצה, לפני שאני עוברת לעולם הבא.

אני עדיין זוכרת איך נהגתי לשבת על אותו ספסל ישן שבפארק, משקיפה על אנשים ובוחנת אותם.

כל יום, כל היום, הייתי באה לאותו ספסל מוכר ובוהה באנשים.

במיוחד נהגתי להסתכל על ילדה קטנה ובלונדינית, בעלת עיניים כחולות עמוקות ששובות אותך במין קסם מגנטי מיוחד שכזה.

היו לה גומות קטנות כשחייכה, ושיניה היו לבנות.

היא הייתה כה מושלמת ביופיה שהייתי יכולה להתבונן בה שעות מבלי להשתעמם.

היא אהבה במיוחד לעלות על המגלשה הירוקה הגדולה, היא כנראה אהבה גבהים ואנרדרנלין.

בדבר אחד הייתי בטוחה- היא הייתה ילדה אמיצה.

וכל פעם שראיתי את האישה שהביאה אותה, הילדה רצה למתקנים והייתה משחקת בכל דבר שהייתה רואה.

היא שיחקה גם עם הילדים השונים בפארק. אני זוכרת בבירור איך היא התנדבה להיות זאת שסופרת במחבואים, או זאת שתופסת בתופסת.

כן, היא הייתה שונה. לא, לא שונה, היא הייתה מיוחדת.

ונהניתי לצפות בה, כ"כ.

משהו בה נתן לי רוגע ושלווה, שקט פנימי. ביטחון.

שעות רבות ישבתי וחשבתי מה קורה איתה בבית, איך מטפלים בה, האם דואגים לה מספיק, האם מאכילים אותה מספיק.

עברו ימים שלמים שהייתי תוהה על שאלות כה קטנות ומטופשות..

היו גם פעמים שחשבתי לגשת לאישה שהייתה צמודה לילדה, ולשאול אותה אם הם צריכים מטפלת, או עוזרת בית, רק כדי להיות קרובה לילדה.

אבל אף פעם לא היה לי מספיק אומץ, או שכל.

אז קיוויתי. קיוויתי בכל ליבי ששומרים עליה, ודואגים לה, ומטפלים בה, ואוהבים אותה.

כמו שאני הייתי אוהבת.

ולא עבר יום, ועדיין לא עובר יום, מבלי החרטות שמציפות אותי כשהשארתי את הילדה הקטנה הזאת מחוץ לביתם.

כמה כוח אזרתי כדי לעלות את מספר המדרגות הקטנות כדי להגיע לפתח ביתם.

כמה דמעות הזלתי עד שהנחתי את התינוקת שהייתה בין זרועותיי על הריצפה, עם פתק קטן של "תשמרו עליה. תשמרו עליה, כמו שאני אף פעם לא אוכל".

כי בכל זאת, היא הילדה שלי. היא הבת שלי.

ולבת שלי רציתי שיהיה הכי טוב בעולם, כמו כל אמא רגילה.

וכל יום שעבר, כל יום שישבתי בפארק והתבוננתי על הילדה הקטנה שלי, הלב שלי התפתל מכאבים.

אני יודעת על הילדה הזאת כ"כ הרבה.

אני מכירה אותה. אני אמא שלה.

אבל אף פעם לא הייתי שם בתור אמא שלה כדי להכיר אותה באמת.

הרגשתי עומס בליבי. החלו ציפצופים מוזרים להישמע ולהציק לי באוזן.

זה הגיע. המוות שחיכיתי לו סוף סוף בא לקחת אותי.

ניסיתי להירגע עד כמה שיכולתי, אבל לא הצלחתי.

ואז הרגשתי מישהו אוחז בידי, בפתאומיות מוחלטת, ולוחש לי "זה בסדר, הכל יהיה בסדר".

היה זה קול של בת, ויכולתי להישבע ששניות ספורות לפני מותי, יכולתי לראות את צבעה הזהוב של שיערה.

הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער

אושר זה דבר יחסי.

אני חושבת על זה שעות לגבי שעות ואני עדיין לא מסוגלת להגדיר מה זה אושר.

אני אף פעם לא יודעת מהם רגעי האושר שלי, ואני כמעט בטוחה שאף אחד לא יודע.

ברור, יש מלא פעמים בהם אני שמחה ומחייכת לי, אבל האם אני באמת יכולה להכתיר אותם כרגעי אושר ?

זה מבלבל.

האם האושר בא מנגנים משוכללים, או מפלזמות ענקיות ואיכותיות, או דברים אחרים שיביאו לנו סיפוקים וישעשעו אותנו ?

או שהאושר בא מהדברים הקטנים, מהרגעים האלו שאת מחייכת ואת אומרת לעצמך "עכשיו טוב לי" ?

ניקח אותי לדוגמא.

אני תמיד רציתי כלב, אבל תמיד. לאמי היה כלב כשהייתה בגילי והיא אהבה אותו מאוד, אבל סופו היה מר והוא נדרס.

היא לא רוצה כלב, היא לא רוצה את האחריות הכבדה שהיא יודעת שהיא תוטל עליה (למרות שאני מנסה לשכנע אותה שנים שלא) והיא גם לא רוצה שוב לחוות את האובדן הזה.

כלב זאת אחריות, אני יודעת. ויש ילדים שבכלל לא צריכים לבקש כלב, אלא ישר נותנים להם אותו, ולכן הם לא מעריכים את זה מספיק.

אבל אני מעריכה, מאוד. ואני אוהבת כלבים. אוהבת זאת בכלל לא מילה, אני מאוהבת בהם.

תמיד שמרתי על כלבים, תמיד טיפלתי בהם, תמיד שמרתי עליהם.

כל חיי עסקתי בכלבים.

ולכן אני יודעת, שאם אמי תסכים להביא הבייתה כלב, אני פשוט יודעת באופן מוחלט שאני אשמח כמו משוגעת.

ושזאת לא תהיה התלהבות רגעית שתעבור אחרי כמה שבועות, כי אני באמת רוצה את זה, כ"כ רוצה את זה.

אבל אני לא חושבת שמכלב אני אהיה מאושרת.

אני חושבת שאושר בא ממקומות יותר.. יותר רגשיים. כמו אהבה.

כשמאוהבים במישהו והוא מחזיר לכם את אותה האהבה- זה האושר האמיתי.

כשאתם יושבים בארוחת ערב יום שישי, עם כל המשפחה, וצוחקים על כל מני דברים- זה האושר האמיתי.

כשאתם יוצאים עם חברים, ומבלים, וצוחקים ויודעים שאלה החברים שאתם רוצים למשך שארית חייכם- זה האושר האמיתי.

ואולי לא כולם מבחינים בזה, אבל אני כן.

כי זה כ"כ קל להגיד שאינכם מאושרים עכשיו, כשבעצם יש לכם יותר ממה שבן אדם ללא משפחה או ללא חברים או ללא אהבה אין.

כי אם יקחו לכם את כל הדברים הללו, אתם תראו מה זה להיות לא מאושרים, ומה זאת בדידות.

אז תעריכו, תעריכו כל עוד אתם יכולים.

ותאהבו אנשים, אל תשמרו טינה.

תהיו שמחים, תחייכו. חיים רק פעם אחת.

פשוט.. תחיו.

סוף שבוע מעולה לכולם :)