סיפור בהמשכים

למה?

למה להתחיל משהו שבמילא ייגמר רע?

למה להרגיש את כל הרגשות הנפלאים האלו אם בסוף הם יימחקו ויוחלפו ברגשות אחרים, נוראים, מכאיבים?

למה?

מה ייצא לי מזה?

למה לתת ללב שלי להיפתח שוב?

למה לתת ללב שלי לאהוב שוב?

בשביל מה?

הרי מה כבר ייצא מזה?

שום דבר.

רק כאב לב נוראי שלא יעבור.

רק סבל.

אז בשביל מה?

בשביל כמה ימים נפלאים איתו?

בשביל כמה לילות קסומים איתו?

לא.

כי אני אפגע, כמו תמיד.

הרי הוא גר בחו"ל, הוא לא פה.

הוא לא יהיה איתי.

הוא לא יאהב אותי.

הוא ימשיך הלאה עם חייו, הוא יפגוש בנות אחרות.

אבל מה איתי?

מה עם האושר שלי?

למה לתת לעצמי להיפגע שוב כמו פעם?

למה להרגיש את כל הכאב העצום הזה שוב פעם?

אז בשביל מה?

באמת בשביל מה.

כי אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני, אני לא מבינה למה הוא כל פעם מחדש מושך אותי.

אני רוצה אותו, אבל אסור לי.

אסור לי ליפול לתוך התהום הזה שוב פעם.

פשוט אסור.

כי אני אסבול כמו שאף פעם לא סבלתי.

כי אני אבכה כמו שאף פעם לא בכיתי.

ולמרות זאת, למרות הידיעה שזה יהיה כואב, למרות הידיעה שאנחנו עוד מעט צריכים להיפרד, למרות הכל...

אני עדיין איתו.

כי אין לי שליטה ברצונות שלי.

הם שולטים עליי.

אני כישלון.

אני לא טובה בשום דבר.

אני כלומניקית.

כלומניקית שתסיים את חייה מקבצת נדבות באיזה חור בתל-אביב.

למה?

למה אני?

מה אני עשיתי?

ברור, הרי זה שלמעלה, זה שמשחק בנו כמו בובות מתות, הוא זה שמחליט.

הוא זה שמעניק כישרונות.

אז למה הוא לא היה מסוגל להעניק לי?

למה אני המוזרה?

למה אני השונה?

למה אני היחידה שלא מצליחה?

כמובן, אחרים יותר טובים ממני.

לא משנה במה אני אעסוק- בריקוד, בטניס, בכדורסל, בכתיבה, בשירה...

תמיד יהיו יותר טובים ממני, תמיד.

אני אף פעם לא יהיה מוכשרת.

אני אף פעם לא אוכל לשמוע את גאוותם של הוריי על ילדתם הקטנה והמוכשרת.

אני אף פעם לא ארגיש את ידיה החמות והקטנות של אמא עוטפות את גופי בהתרגשות, בגאווה.

אני אף פעם לא אקבל קריאות עידוד ואהדה, הרי בשביל מה?

אני תמיד האחרונה, המוזרה.

זאתי שאף פעם לא מוכנה.

כי אני פגם.

פגם שאינו יודע כבר מה לעשות עם עצמו.

פשוט פגם.

זה היה רק חלום.

חלום טוב.

חלום שמח.

חלום מדהים.

חלום שאי אפשר לשכוח...

הבעיה היא שזה רק חלום.

חלום שכנראה אף פעם לא יהפוך למציאות.

וכשאת חולמת, כשאת מרגישה כאילו החלום הוא המציאות, זה הכי גרוע.

כי את מאמינה בחלום.

את מאמינה במשהו שבלתי אפשרי.

את חושבת שמה שאת רצית יותר מכל קורה באמת, כל מה שחלמת, כל מה שקיווית...

את מחייכת לך, מאושרת, שמחה.

סוף כל סוף מרוצה.

נהנית מהתמונות האמיתיות מול פנייך.

אבל אז, ברגע הכי יפה, ברגע הכי מאושר, אז, זה מגיע.

החלום מתנפץ לרסיסים והדבר היחידי שנשאר היא המציאות.

המציאות האיומה שאת נמצאת בה.

הדמעות שבעינייך ממהרות לרדת במורד לחייך.

גורמות לצלקות צורבות על פנייך.

והתשוקה, התשוקה הזאתי שכולנו מרגישים, התשוקה הזאתי בוערת בנו בפנים.

בוערת כל כך חזק שזה כואב.

הכאב מתחיל לחלחל בליבך ובגופך.

הוא אינו מרפה, אינו עוזב.

את קולטת שהחלום לא יוכל להפוך למציאות, אף פעם, לעולם.

כי את לא מסוגלת.

כי את לא מספיק אמיצה.

הזיכרונות של החלום ממהרים למלא את מוחך, ממהרים להיכנס אל תוך ראשך.

ממהרים לא להיעלם.

ואת נזכרת בהכל, עם כל הכאב, ואת בולעת בשקט.

כי בסך הכל... בסך הכל זה היה רק חלום.

חלום שלא יכול להתגשם.

רק חלום.

ולא שום דבר יותר מזה.