סיפור בהמשכים

השמיים יורדים אל חלוני

חורף בחוץ וקיץ בי

האם אתה זוכר ?

כשהשתיקות ארוכות , זוכר ?

והמילים רחוקות

איך הייתי בך

ורציתי לבכות ..

הימים נאספו לביתי

השנים נחרטו בגופי

האם אתה זוכר ?

נגיעות ארוכות , זוכר ?

האם היית שלי ?

כשעטפתי אותך

ורציתי לבכות ..

ידעתי תמיד שזה ייגמר

אני ידעתי תמיד שאני אשאר, לבכות

הימים הם רק נוף , נוף ברחוב

השנים הם רק אופק , אופק בסוף

האם אתה זוכר ?

כל מילה. מדהים עד כמה שיר יכול להיות נכון, ועד כמה אפשר להתחבר אליו.

אתה באמת היית שלי ? אתה באמת אהבת אותי ?

או שכל המילים , כל הליטופים , כל הנגיעות , כל הזיכרונות ..

האם הם היו שקר ?

האם כשנישקת אותי, חשבת על אחרת ?

האם כששלחת לי סמס 'אני אוהב אותך', היית באותו זמן איתה ?

והכי מעצבן אותי שידעתי שזה מה שיקרה, כ"כ ידעתי.

ואמרת לך, אמרתי לך שאני לא רוצה להיפגע !

"את לא תיפגעי, אני מבטיח"

מה לעזאזל חשובה ההבטחה שלך עכשיו ?!

אני פגועה. אני פגועה וזה לא מזיז לך.

כי אותי אתה ניצלת, בי אתה שימשת. וסיימת איתי, גמרת איתי.

זרקת אותי לפח משומש מבלי להביט אחורה שנית.

וכל הזמן הזה אחרי אתה רק השלית אותי.

ונתתי לזה להימשך, ונתתי לי לחיות בחלום הלא מציאותי הזה, כי רציתי אותך.

לא, לא היינו ביחד. אבל מצד שני- כן היינו ביחד.

ואני כ"כ מצטערת שנתתי לך לנצל אותי ככה.

כל המילים שלך .. הם נחשבים לכלום.

כי עכשיו אתה איתה, נכון ?

אחרי כל מה שאמרת לי, אתה איתה עכשיו, לא איתי.

ואני שוב פעם בוכה. בגללך. אלוהים, אתה כזה מטומטם !

אני מאחלת לך שתישבר לך היד השנייה.

שמתכת רותחת תיפול מהשמיים ישר לפנים שלך, ושתהפוך להיות מכוער.

ושככה אף אחת יותר לא תרצה אותך, ותבין מה זה להיות לבד. תבין מה זה להיות מושפל.

כי רק ככה אתה יכול להבין את זה, ולא בשום צורה אחרת.

אז כן, אני אוהבת אותך, אני מאוהבת בך.

אבל אני שונאת את זה, אני מתעבת את זה. אם הייתה כל דרך כלשהי לשנות את זה- הייתי עושה.

כי אתה מגעיל אותי, אתה מחליא אותי.

וכנראה אני כן נמשכת לבחורים הרעים, אחרי הכל..

למה כ"כ קשה להיפרד מהעבר?

קשה לי. קשה לי למחוק את אותם הסמסים, קשה לי למחוק את אותה היסטוריה של המסן, קשה לי לשרוף את כל המכתבים, את כל התמונות, קשה לי לזרוק את כל המתנות, קשה לי למחוק את כל הזיכרונות. את כל המילים. את כל הנגיעות. את כל הלחישות.

קשה לי.

כ"כ קשה לי.

אני לא יודעת למה.

ואני לא מתקדמת, אני ננעלת, אני לא מסכימה לעבור הלאה.

אני מדמיינת לי עולם אחר, שבו כל רגע הוא יבוא וזה יחזור להיות כמו פעם.

שאין טעם לזרוק הכל, לשכוח הכל, הרי עוד שנייה הכל חוזר, הכל מגיע.

אני חיה לי במין עולם מוזר ומפגר, עולם של חולים.

כי אני חולה.

אולי אני לא צריכה להיכנס למוסד כדי שזה יהפוך את זה לרשמי- אבל אני חולה.

אני חולה במחלת האהבה.

והיא המחלה הכי מסוכנת מכולם, מכל המחלות האחרות שיש בעולם.

היא מסוגלת להכאיב הכי הרבה.

אבל זה לא כאב פיזי, זה כאב מבפנים. זה כאבו של הלב.

והוא כואב, ומדמם, ונשבר, ומתרסק, ונהרס.

ושום מנתח בעולם לא יצליח לתקן לב שבור מאהבה.

אני נמצאת בהווה, אבל אני לא מתקדמת. אני לא נעה. אני לא זזה.

ואני כ"כ רוצה לדעת מה צופה העתיד, העתיד לו כולם מחכים, לו כולם מאחלים, או חוששים.

העתיד שבו כולנו אמורים להגשים את החלומות, או להבין שאין דבר כזה.

העתיד שבו כולנו אמורים להינשא, להוליד ילדים, להקים משפחה, להאמין.

לא טוב לי בהווה, לאף אחד לא טוב.

הכאב מביא אותנו לעבר. הסקרנות מביאה אותנו לעתיד. וההווה משעמם.

אנחנו דור מזויין, כבר ציינתי את זה אי פעם ?