סיפור בהמשכים

שנה חדשה. כל כך מוזר לעשות שיחה עם אלוהים, אחרי כל כך הרבה זמן...

טוב, אז אני הפסקתי להאמין בו, אבל רק לפרק זמן קצר.

אם הוא באמת היה שם הוא היה נותן אות, או סימן, לא?

אבל אולי הוא לא רוצה להתערב שוב או להפריע, כי העולם שלנו מודרני ומפותח יותר.

אין לי מושג מה קורה שם למעלה.

אם זה אלוהים, או אלים, או מישהו עם שם אחר- אני כבר לא יודעת.

ומי כן יודע?

אני רק רוצה לבקש בקשה.

אין לי מה להביא בחזרה, אין לי מה לתרום, אבל אני מאמינה שמי שלמעלה ישמע אותי, ויבין. לפחות ינסה.

אז כמו שאמרתי מקודם- אני רוצה לבקש בקשה.

לא מיוחדת, לא מקורית, אבל בכל זאת- אני רוצה שיהיה לי טוב.

לא משהו רגעי, אלא משהו לטווח ארוך.

שכשיקרה לי משהו (חס וחלילה) אז אני אוכל להביט לעבר ולראות שהיה לי טוב.

שחיי האהבה שלי לא יהיו מלווים בבכי, צעקות, כאב וריבים.

אני רק רוצה שיהיה לי טוב.

אולי זאת בקשה מוגזמת, ואולי זאת לא.

אבל אני באמת מקווה שיהיה לי טוב.

כי כל אחד מקווה, נכון?

לא צריך לצפות שיהיה טוב, אבל צריך לקוות.

תמיד צריך לקוות.

אז אלוהים שבשמיים, מתי יהיה לי טוב?

אני לא רוצה להיכנס לזה.

ושוב, כמו תמיד, זה הולך להיגמר.

ושוב, כמו תמיד, זה קורה בגלל מישהו אחר שפגשתי.

ושוב, כמו תמיד, הכל מתמוטט בפתאומיות כמו מגדל קלפים.

נשברתי.

הלב שלי כבר מתפורר מרוב הפעמים שהשתמשו בו.

אני מרגישה כמו זונה.

כל פעם שיש מישהו שמוצא חן בעיניי- אני חייבת להמשיך את זה.

אני חייבת להרוס את מה שיש לי.

אני חייבת להפסיק לאהוב ולהתחיל עם ההתדלקויות המעצבנות האלו.

אין לי אומץ לעשות את זה.

אין לי אומץ להסתכל לו עמוק בתוך העיניים, שפעם אולי אמרו לי משהו, ולהגיד לו שזה נגמר.

שאני לא רוצה את מה שיש לו להציע לי.

איך לעזאזל עושים את זה?

איך אומרים למישהו את כל האמת בפרצוף בלי בושה?

אני משקשקת.

רק המחשבה גורמת לי לצמרמורת מרעידה.

אותו הסיפור.

אותו התסריט.

ונמאס לי להיות אותה השחקנית!

אני לא רוצה את זה.

אני רוצה משהו קבוע, משהו טוב, אני רוצה משהו.

לא סתם סטוץ קטן בגלל שאני לבד.

לא סתם סטוץ קטן בגלל שהוא חתיך.

לא.

אני רוצה אהבה.

איפה לעזאזל אפשר לקנות אותה?