מי היה מאמין מה הספקתי לעבור מאז ה-2/3/09,
הפעם האחרונה שעשיתי עידכון.
מי היה מאמין כמה קיוויתי,
כמה שמחתי,
כמה בכיתי,
כמה התעצבנתי.
כמה התרגשתי...
אבל בתכלס?
אני בדיוק באותו מקום עכשיו.
יושבת מול אותו מסך..
בדיוק באותו מצב.
חושבת שאולי אני אכיר מישהו בקרוב.
עצובה מאיזה חברה.
שמחה מאיזה יציאה או תוכנית.
עצבנית מבי"ס וחובות.
מתרגשת ממה שעוד לא ידוע.
מקווה שיהיה מעניין.
בואו נתרכז במשהו חשוב אחד שהיה בזמן הזה.
יום השואה.
היה קשה. לא, בעצם לא.
היה קל. ביחס לאלו שעברו את זה לנו היה קל.
משום מה.. לקח לי זמן לצאת מהיום הזה..
הוא שאב אותי קצת לתוכו.
אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך קצת להכנס לדיכאון מהדבר הזה,
אם כי הדיכאון הזה הוא פשוט אפסי לעומת השואה עצמה.
אם לנו קשה במשך כמה ימים לחשוב על זה,
אז מה היה להם, 24 שעות ביממה במשך 6 שנים פחות או יותר..?
לא כתבתי הרבה כי כבר לא נשארו לי הרבה מלים בפה לתאר את הזוועות..
אולי פשוט אני אגיד "זוועות" ושכל אחד יחבר את האסוציאציות שלו לנושא.
זוועות.
וזה בשביל לגמור את הפוסט בצורה קצת אחרת.
"כמעט מלאכים".
תגידו מה שאתם רוצים, מושפל, לא מושפל.
אז נכון שכריס מורנה לא ממש אוהבת לחדש את הסיפור הצפוי הזה,
אישה משוגעת עם פיות/טיקטק או כל דבר אחר בראש.
הנסיך האולטימטיבי, והילדים היתומים שכולם מתאהבים אחד בשני,
וכמה מפתיע, מוצאים את עצמם ביחד אחרי כל הבגידות וזה.
אז נכון, נדוש, נגיד.
אבל למה רובנו כ''כ אוהבים את זה?
בואו נהיה כנים.
כי זה לא משהו שיקרה לנו במציאות, או לפחות לא בינתיים.
כי מי לא היה רוצה שירדפו אחריו עם שיר מרגש כמו סימון?
ומי לא הייתה רוצה חבר חתיך כמו טיאגו? ומי לא הייתה רוצה חבר רגיש כמו ראמה?
או את הגוף של טצ'ו בכלל..?
ולרובנו גם יש את הצביטה בלב כשהתכנית נגמרת,
BACK TO REALITY.
אבל בכל זאת.. החובבים המושבעים של כמעט מלאכים..
אוהבים את זה כלכך,
כי זה מלא באהבה. מוצף.
ויש בזה קטעים שבא לך לבכות.
זה נותן לך תקווה שאולי כן תמצא את הטיאגו שלך, או לבנים, את ה"מאר" שלהם.
זה נותן לך להבין כמה אהבה זה חשוב..
ונכון שזה קצת מוקצן, ולא אמין.
אבל זה נותן לך כלים.
ואלה שלא רואים את זה?
בטח לא יכולים לקרוא לנו מושפלים :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
