מיגרנה.
רק מלשמוע את המילה הזאת עולה שוב הבחילה..
מיגרנה.
לא היה לי את זה כבר כמה חודשים טובים..
והיום זה הגיע שוב.
איך אני מתעבת את זה, שונאת את זה.
כשאתה מסתכל והסינוור הנוראי הזה לא נותן לך לראות, הוא רק גדל, וגדל..
עד שפתאום הוא נעלם, והכל לכאורה חוזר להיות רגיל.
אלא שאז, מתחיל כאב ראש, רציני, מאחורי העיניים.
והבחילות הסיוט הכי גדול של זה.
בד"כ אני ישר רצה להקיא כי אז אני מרגישה תמיד יותר טוב.
אבל הפעם לא הצלחתי.
וגיליתי שכשיש מיגרנה,
ומסתכלים במראה, זה רק כואב יותר. לא יודעת למה.
התחרפנתי.
לבד בבית, מתהלכת שוב ושוב ונמנעת מלהסתכל במראות, נמנעת מלחשוב על הבחילה הנוראית והרצון להקיא,
כשאי אפשר להקיא בכלל. הכאב מאחורי העיניים.
הלכתי לכיוון החדר ולכיוון השני הלוך ושוב..
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אז לקחתי את הגיטרה,
למרות שתכלס מה שהכי רציתי, זה לשכב בחושך בשקט.
אבל כל פעם ששכבתי רק רציתי להקיא יותר.
אז התחלתי לנגן.
וההרגשה התחילה להשתפר.
עד שהיא ממש ממש השתפרה,
וזהו , זה עבר.
אילתרתי עד סוף הכאב.
האם מצאתי את התרופה המיוחלת?
התשובה היא, לא חושבת.
כשמיגרנה פוקדת אותך בשיאה,
אין שום דבר שתרצה לעשות חוץ מלישון, אם זה אפשרי.
היא כנראה לא הייתה בשיאה, אם כי גם לא בחולשתה..
הבחילות, או הכאב ראש?
אם זה היה רק כאב ראש הייתי יכולה לישון.
אבל הבחילות האלה..
זה נורא. למה אי אפשר להקיא וזהו?
ניסיתי אפילו לדחוף אצבעות לגרון, אפילו שהרגשתי כמו בולמית.
העיקר שעבר.
ושלא יחזור יותר.
לפחות עד הפעם הבאה.
מי שאין לו מיגרנות,
לא יבין לעולם, את התחושה של הסינוור הזה, של הברק הלבן בעין שאומר לך "ידידי היקר, תתכונן למתקפה".
לא יבין לעולם איזה בחילות עוברות לך כשאתה רק נזכר בברק הנוראי הזה.
אבל,
כמו תמיד,
אני מודה לאלוהים שאולי זו הצרה הכי גדולה שלי בחיים.
אני מודה לאלוהים על כל החלומות הגדולים שאני רוצה להגשים,
ושיש לי בכלל חלומות. הרי לא לכולם יש.
שכבר בגיל הזה אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות,
שמצאתי את הייעוד שלי כבר.
אני מודה לאלוהים על החיים שהוא נתן לי.
אני מודה לאלוהים שהוא נתן לי חיים.
אז מה אני מתבכיינת על כאב ראש?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
