| 3/2009
אוי אלוהים תעשה שהיום הזה לא יגמר מהר!
יום ראשון, שבוע ראשון, שבת ראשונה, חודש ראשון.
פתאום הכל חדש וכבר מכוסה במעטה מלוכלך של חול - פודרה.
שיזפון-חור בנגב, מילה שלי אל תגיעו לשם בלי סיבה.
חול בכל מקום, מלא בינייני בטון חסרי אופי.
ואני עוד דיי בשוק הראשוני מה שנקרא והמדים המגעילים האלה! מתחת למדי ב' רק גופייה ירוקה והמתחת למדי א' רק גופייה לבנה, והחולצה תמיד חייבת להיות במכנסיים והכפתור הכי עליון בחולצה! כפתור קדוש! אסור לסגור אותו! והנעליים האלה- לא יודע מי המציא אותם אבל הוא בטח נהנה להתעלל בחיילים צעירים!
איך לעזאזל אפשר לעמוד 10-11 שעות על נעליים כאלה? ועוד לקחתי בטעות מידה אחת גדולה יותר, לא ממש נורא.
ביום הראשון, שרשרת החיול והשטויות האלה, נסענו למקום ההתיצבות, גבעת התחמושת ירושלים ורק אז הבנתי משהו על העיר הזאת, ירושלים עדיין מחכה לבשורת השלום, אחרי 3,000+ שנות קיום גם לעיר הזאת מגיע שלום.
היה נורא בירוקרטי וארוך היום הזה, לא ארחיב על שרשרת החיול היה משעמם אבל בשלב של קצין המיון, קראו לי להיכנס נכנסתי עם ארשת של ספק דיכאון ספק דכדוך...
היו שם שני חיילים אחד מבוגר ואחד צעיר, החייל המבוגר שואל אותי "למה אתה נראה כל כך מדוכדך?" ומה אני עונה לו קלטו "בוא'נא היום הזה ארוך" ועל פניו של החייל הצעיר עלתה ארשת חיוך של "אם היום שלך ארוך אז מה אני אגיד" טוב מסכן הוא כבר בטוח יושב שם מעל לשנה ומקשיב למתגייסים צעירים.
נגמרה שרשרת החיול ואיתה גם היום, נסענו לשיזפון הגענו.
יום שני, היו רוחות חזקות והאויר התמלא אבק וחול, אני עוד דיי בשוק הראשוני, בכל מקום אתה ממלא טפסים ופרטים, נראה לי אפילו גבי אשכנזי כבר יודע מה מספר הפלאפון שלי...
יצאנו מתחנת המש"קיות ת"ש ופתאום התחילו רוחות אפילו חזקות יותר ותוך שנייה, ראינו רק מטר לפנינו! לא צוחק, אמיתי! לא ראינו ממטר בחיי, והבסיס הזה חדש חדש אבל כל שנייה הפסקת חשמל...אירוני.
באותו יום חילקו אותנו גם לחטיבות, למרות שסבי היה שריונר בחטיבה 7 לי ממש לא היה אכפת באיזה חטיבה להיות, בסוף נפלתי ב-188, כן אני יודע ל-401 יש את הטנק הכי מתקדם ובנינו הם הכי מורעלים אבל אני באתי עם גישה מראש של "לא משנה לי איפה" אז מראש גם לא התאכזבתי...ותזכרו 401 - ארבע אפסים בטנק אחד!
אני עדיין לא מאמין ששבוע שלם טס כל כך מהר, כל יום נראה כמו נצח אבל שבוע מלא טס, זה דבר שרק ה' יכול להסביר אותם.
קשה לי, קצת, קשה לי להבין את הפדנטיות המטומטמת שמאחרי סידור לילה, סידור בוקר, מדי א', מדי ב' ושמאל ימין שמאל...אבל ברוך השם אין לי שום חרטה שבחרתי שריון למרות ששבוע הבא עומד להיות אפילו יותר קשה אבל נסתדר בעזרת השם.
יש כמה דברים שלא האמנתי עלי, אני קובי, בן 19 ו-19 שנה לא נגעתי בפרי או ירק אם לא הכריחו אותי ופתאום אני יורד על עגבנייה בחשק ענקי! לא להאמין!
שמעתי עכשיו את השיר "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין, בכיתי קצת, הבנתי כמה השיר חזק...
שבוע טוב!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
