|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
איך שקב"ן מעז... הייתי אצל הקבני"ת השבוע, לא אני לא רוצה לצאת משריון. איך זה שאנשים שומעים קב"ן ישר עולה אצלם השאלה "אהה, אתה רוצה לצאת?", לא, לא בא לי לצאת, סתם בא לי להציק לאיזה פסיכולוג בשקל בשירות הצבא. קצת חשוד הקטע הזה פסיכולוג בשירות הצבא תחת השם " קב"ן " הממ, לא? בכל אופן מלבד זה ששבוע השטח הפך אצלי לשבוע ת"ש כי נשארתי צוות שמירה בבסיס כל השבוע... אני יושב מולה והיא קוראת לי "סמרטוטי", אומרת לי שאני גורר רגליים... פתיחה מצויינת לשיחה שאמורה לעזור לי כן... וככה זה התגלגל עד שהגענו לשאלה אם אני רוצה לעבוד על זה או להשאיר את זה ככה ואמרתי שאני מעדיף לעבוד על זה כי אני לא רוצה שאותה תחושה של "כולם מתקדמים ואני נשאר מאחור" לא תחזור ואז עלה לה על הפנים מבט "אני צודקת" מזלזל טיפה הרגשתי טיפה אנוס באותו רגע אבל היא באמת צדקה, מה לעשות..., אחר כך ציטטה שהמג"ד אמר שהמ"פ מאמין בי, סליחה מראש מכל המפי"ם אבל אני לא בולע את הבולשיט הזה סליחה באמת סליחה...כאילו מפקד פלוגה לא יכול להגיד על טירון שלו שהוא מקרה אבוד לא? איך שהוא בכל השיחה הזאת הגענו למסקנה שקשה לי עם שיגרה, הייתם מאמינים? כשאני חושב על זה כן קשה לי טיפה, במיוחד עם שיגרה לחוצה כל כך כמו של הצבא. אז קיבלתי הקלה שעה לעצמי מחוץ לזמנים של הפלוגה כל יום מלבד השעת ט"ש.
אחלה ת"ש...
באהבה השועל.
| |
מה עובר עלי ? גם אני לא יודע...אבל זה מרגיש כבד כמעט כמו... שבועיים סוערים במיוחד הסתיימו סופסוף! אני חייב לציין אלה היו שבועיים לא פשוטים בכלל, מהשביזות של תחילת סוף הרגילה, מהביקור ברמת הגולן, החזרה לשיזבון, ועד "איפה כולם?" בהגנ"ש בישובי תפוח בזמן שאני תקוע בצוות שמירה במגורי הפלוגה והעבודה הבלתי נגמרת על הטנקים כל השבוע, עד השמועות והכתבות על ההתעללות בפלוגת "זאבים" בגדוד 74 שאליו אנחנו מיועדים... כל אלה בהחלטת תרמו לא מעט לעובדה שסיימתי את השבועיים מבולבל וסערורי, לא היה לי רצון לדבר עם מישהו, סמס קצר להורים ולא יותר בשעת ת"ש, כעס על אנשים מסויימים בפלוגה שמנסים לחפש ת"ש בכל מה שהם עושים, רצון להיות בבית או בכלל לרדת לג'וב... יום רבעי, פגישה עם הקב"נית אחרי שבועיים כאלה גם היא לא הצליחה להבין מה עובר עלי ואני מצידי לא הצלחתי לבטא מה עובר עלי, אבל זה הרגיש ועדיין מרגיש כבד כמעט כמו טנק, הפגישה הייתה מאוד מתוחה וממש לא צריך להיות פסיכולוג או קב"ן כדי לזהות את חוסר המוטיבציה המופגן שלי, כלפי כל דבר שהוא החיל הזה, המשמעת הזאת, הטנקים האלה שלפעמים נראים המכונה הכי אדירה בעולם ופעם אחרת נראים כמו ארון קבורה אכזרי. באמת שאני אומר לעצמי לא מפריע הת"ש הגרוע, השביזות הזאת שמורחת את הזמן כמו גומי, המפלצות פלדה האלה, אני אומר לעצמי כן הייתי יותר שמח אילו הייתי יוצא הביתה כל שבת אבל זה צבא אין מה לעשות אבל בכל זאת למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי בדברים האלה עדיין ישנה בעיה, אולי אני טועה ואני אכן לא מתאים לחיים האלה, לאורח חיים הזה. אם היה חסר משהו אז גם בא עכשיו החשיפה הגדולה של פרשת ההתעללות בשריון...ליתר דיוק בפלוגת "זאבים" של גדוד 74 של חטיבה 188 של השריון, [למה צריך להכתים את שם החיל כולו?], דבר שהוסיף לא מעט שמן למדורת השביזות והרצון לצאת לג'וב. להמשיך לא להמשיך? זאת השאלה, העיניין הוא מי מבטיח לי שיהיה יותר טוב במבצעית?
באהבה השועל.
|
נכתב על ידי
,
1/8/2009 11:30
בקטגוריות איך ששביזות תוקפת כל הזמן, אני, גריז, חששות ודאגות, כמה עוד, למה עוד, עד מתי ואיפה כולם!, צבא, שחרור קיטור, מה שעובר עלי כבד כמעט כמו טנק
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
איך שקושי בונה אדם. תמיד היה לי בראש שאני צריך לשנות בי משהו, אבל תמיד חששתי משינויים. תמיד רציתי להתחיל את הבוקר מול הראי וכמו הבלונדיניים עם עיניים כחולות שהכל מסתדר להם בחיים ולומר לעצמי "בוא'נא כמה אתה יפה". כנראה שחיפשתי מודלים שנראו לי נכונים. פעם ראשונה השבוע מזה שנים עמדתי מול הראי, בתחילת הרגילה ופעם ראשונה שהסתכלתי על עצמי בלי שום דבר רע לומר על עצמי, פשוט חשבתי ואמרתי בקול "כמה אתה יפה", הרגשתי את זה פעם ראשונה באמת לאהוב את מה שאתה. ירדתי 16 ק"ג, בדיוק! מ- 97.5 ק"ג נכון לאוגוסט 2008 עד-81.5 ק"ג נכון לעכשיו. כמעט שנה של דיאטה יש אנשים (בעיקר בחורות וסלחו לי מראש) שהיו מסתכלים ואמרים "שנה שלמה רק 16 קילו?" ומרימים גבה... כן רק 16 ק"ג בשנה, אבל הייתי שלם עם כל קילו שהורדתי, לא הרעבתי את עצמי לדעת, לא הרגתי את עצמי בשעות על שעות מיותרות במכון כושר. היום, היום עוד המלאכה רבה היעד הבא שלי סוף האימון המתקדם ופחות מקסימום 5-8 קילו. הזינוק המשמעותי היה בעיקר בזכות הצבא, מסתבר שאורך חיים אינטנסיבי עוזר מאוד, ארוחות קבועות, כל הזמן בפעילות שרוב הזמן אינה ספורט, הסחת הדעת ואי העיסוק בחיפוש אחר מודלים. יום ראשון אחרי רגילה, חוזרים לחיים האינטנסיביים, לטירטורים, לשביזות ולעד מתי, כמה עוד, למה עוד, איפה כולם...
באהבה, השועל
| |
דפים:
| |