|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 איך שקב"ן מעז...
הייתי אצל הקבני"ת השבוע, לא אני לא רוצה לצאת משריון.
איך זה שאנשים שומעים קב"ן ישר עולה אצלם השאלה "אהה, אתה רוצה לצאת?",
לא, לא בא לי לצאת, סתם בא לי להציק לאיזה פסיכולוג בשקל בשירות הצבא.
קצת חשוד הקטע הזה פסיכולוג בשירות הצבא תחת השם " קב"ן " הממ, לא?
בכל אופן מלבד זה ששבוע השטח הפך אצלי לשבוע ת"ש כי נשארתי צוות שמירה בבסיס כל השבוע...
אני יושב מולה והיא קוראת לי "סמרטוטי", אומרת לי שאני גורר רגליים...
פתיחה מצויינת לשיחה שאמורה לעזור לי כן...
וככה זה התגלגל עד שהגענו לשאלה אם אני רוצה לעבוד על זה או להשאיר את זה ככה
ואמרתי שאני מעדיף לעבוד על זה כי אני לא רוצה שאותה תחושה של "כולם מתקדמים ואני נשאר מאחור"
לא תחזור ואז עלה לה על הפנים מבט "אני צודקת" מזלזל טיפה הרגשתי טיפה אנוס באותו רגע אבל היא באמת צדקה,
מה לעשות... , אחר כך ציטטה שהמג"ד אמר שהמ"פ מאמין בי, סליחה מראש מכל המפי"ם אבל אני לא בולע את הבולשיט הזה
סליחה באמת סליחה...כאילו מפקד פלוגה לא יכול להגיד על טירון שלו שהוא מקרה אבוד לא?
איך שהוא בכל השיחה הזאת הגענו למסקנה שקשה לי עם שיגרה, הייתם מאמינים?
כשאני חושב על זה כן קשה לי טיפה, במיוחד עם שיגרה לחוצה כל כך כמו של הצבא.
אז קיבלתי הקלה שעה לעצמי מחוץ לזמנים של הפלוגה כל יום מלבד השעת ט"ש.
אחלה ת"ש...
באהבה  השועל.
| |
מה עובר עלי ? גם אני לא יודע...אבל זה מרגיש כבד כמעט כמו...
שבועיים סוערים במיוחד הסתיימו סופסוף!
אני חייב לציין אלה היו שבועיים לא פשוטים בכלל, מהשביזות של תחילת סוף הרגילה, מהביקור ברמת הגולן, החזרה לשיזבון, ועד "איפה כולם?" בהגנ"ש בישובי תפוח בזמן שאני תקוע בצוות שמירה במגורי הפלוגה והעבודה הבלתי נגמרת על הטנקים כל השבוע, עד השמועות והכתבות על ההתעללות בפלוגת "זאבים" בגדוד 74 שאליו אנחנו מיועדים...
כל אלה בהחלטת תרמו לא מעט לעובדה שסיימתי את השבועיים מבולבל וסערורי, לא היה לי רצון לדבר עם מישהו, סמס קצר להורים ולא יותר בשעת ת"ש, כעס על אנשים מסויימים בפלוגה שמנסים לחפש ת"ש בכל מה שהם עושים, רצון להיות בבית או בכלל לרדת לג'וב...
יום רבעי, פגישה עם הקב"נית אחרי שבועיים כאלה גם היא לא הצליחה להבין מה עובר עלי ואני מצידי לא הצלחתי לבטא מה עובר עלי, אבל זה הרגיש ועדיין מרגיש כבד כמעט כמו טנק, הפגישה הייתה מאוד מתוחה וממש לא צריך להיות פסיכולוג או קב"ן כדי לזהות את חוסר המוטיבציה המופגן שלי, כלפי כל דבר שהוא החיל הזה, המשמעת הזאת, הטנקים האלה שלפעמים נראים המכונה הכי אדירה בעולם ופעם אחרת נראים כמו ארון קבורה אכזרי.
באמת שאני אומר לעצמי לא מפריע הת"ש הגרוע, השביזות הזאת שמורחת את הזמן כמו גומי, המפלצות פלדה האלה, אני אומר לעצמי כן הייתי יותר שמח אילו הייתי יוצא הביתה כל שבת אבל זה צבא אין מה לעשות אבל בכל זאת למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי בדברים האלה עדיין ישנה בעיה, אולי אני טועה ואני אכן לא מתאים לחיים האלה, לאורח חיים הזה.
אם היה חסר משהו אז גם בא עכשיו החשיפה הגדולה של פרשת ההתעללות בשריון...ליתר דיוק בפלוגת "זאבים" של גדוד 74 של חטיבה 188 של השריון, [למה צריך להכתים את שם החיל כולו?], דבר שהוסיף לא מעט שמן למדורת השביזות והרצון לצאת לג'וב.
להמשיך לא להמשיך? זאת השאלה, העיניין הוא מי מבטיח לי שיהיה יותר טוב במבצעית?
באהבה  השועל. |
נכתב על ידי
,
1/8/2009 11:30
בקטגוריות איך ששביזות תוקפת כל הזמן, אני, גריז, חששות ודאגות, כמה עוד, למה עוד, עד מתי ואיפה כולם!, צבא, שחרור קיטור, מה שעובר עלי כבד כמעט כמו טנק
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
 שביזות תוקפת כמו התקף לב, זה שקט אבל זה שם.
אני לא מאמין, עוד מעט נגמרת הרגילה ואני כבר שבוז מת.
קראתי איפשהו שהמדינה רוצה להרוס את הבית של רועי קליין,
כל כך השתבזתי מזה...
ואז נכנסתי לאתר פק"ל וקראתי איזה כתבה על משפטים של ג'ובניקים:
- אני מרגיש שאני לא תורם כלום.
- למה אני צריך את זה, גם ככה אני לא תורם כלום.
- מחר אני נרשם לאוניברסיטה הפתוחה.
- עד מתי? (יומיים אחרי שהוא התגייס)
והשתבזתי עוד יותר.
פאק שנתיים ושמונה הבאות אני עומד להעביר בטנקים, במנות קרב, ביציאות הגרועות, בגריז ושמנים אם כבר הזכרנו טנקים.
בזמן שג'ובניק בקרייה יעלה על א' יעביר שלוש שנים בחברת המזגן, אוכל טוב ויומיות בבית כשהוא עושה מקסימום לכל היותר כל שלוש חודשים שבת בקרייה אולי... כנראה גם את זה אני הוזה.
כמה בוגדנית יכולה להיות מדינה עבור בן אדם שהציל 27 מלוחמייה, אז ביתו חוקי או אינו חוקי אנא אערף, קפץ על פאקינג רימון והציל 27 חיילים אם אני לא טועה, קפץ על רימון!
לא יודע אם אני הייתי מסוגל לזה בתור קרבי מן המיניין, גם בשביל 27 אנשים אז הלכתי לסכן את עצמי בשביל איזה 6, 7 מיליון שחיים במדינת אוכלת יושבייה (מה אני צריך את זה? פאקינג שיט!) שקיצוניים מכל צידי הקשת הפוליטית (ויש לה יותר משני צדדים במקרה של ישראל) מנצלים באופן פופוליסטי את מותו של רועי קליין, לפי מה שהיה כתוב ארגון שמאל קיצוני הלשין על זה שהבית בנוי על אדמות לא חוקיות או משהו כזה.
אומרים לי שצריך לשמור על המדינה, מאכילים אותי שאני עייף כי "אתה חייל" וש"אתה עושה דבר משמעותי" וש"אסור לנו לצפות לשום תודה"... לא לצפות לשום תודההההה ולא אני ממש לא מצפה בעיקר כי אין למדינה שום תודה לתת בחזרה, לא בכסף ולא בשום דבר אחר...
עוד לפני שנתיים כשהייתי תלמיד ועדיין בראש של ג'ובניק חשבתי לעצמי "אוי אוי אוי עוד מעט צבא עומדים להיגמר לי החיים" ועכשיו בראש של קרבי שבוז אני חושב לעצמי "אמן לפחות שאני אצא חיי מהצבא"... העובדה היחידה שאני מתנחם בה זה שאני בניגוד לחי"רניקים לפחות אלחם בישיבה.
היום יומולדת איזה כיף שביזות וסוף רגילה בתור מתנה.
ממש יומולדת מוצלח.
לג'ובניקים ולכל מי שתנאי השירות שלו יותר טובים משלי או מקרבי שלכם בסלידה מאופקת השועל  
|
נכתב על ידי
,
18/7/2009 01:50
בקטגוריות אני, שבוז, מת, ג'ובניקים מסריחים, גריז, תנאי שירות בזבל, מדינה אוכלת יושבייה, איך ששביזות תוקפת כל הזמן, כמה עוד, למה עוד, עד מתי ואיפה כולם!, קפץ על רימון?! מי באמת מבין מה המשמעות של זה?
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
