|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מה עובר עלי ? גם אני לא יודע...אבל זה מרגיש כבד כמעט כמו...
שבועיים סוערים במיוחד הסתיימו סופסוף!
אני חייב לציין אלה היו שבועיים לא פשוטים בכלל, מהשביזות של תחילת סוף הרגילה, מהביקור ברמת הגולן, החזרה לשיזבון, ועד "איפה כולם?" בהגנ"ש בישובי תפוח בזמן שאני תקוע בצוות שמירה במגורי הפלוגה והעבודה הבלתי נגמרת על הטנקים כל השבוע, עד השמועות והכתבות על ההתעללות בפלוגת "זאבים" בגדוד 74 שאליו אנחנו מיועדים...
כל אלה בהחלטת תרמו לא מעט לעובדה שסיימתי את השבועיים מבולבל וסערורי, לא היה לי רצון לדבר עם מישהו, סמס קצר להורים ולא יותר בשעת ת"ש, כעס על אנשים מסויימים בפלוגה שמנסים לחפש ת"ש בכל מה שהם עושים, רצון להיות בבית או בכלל לרדת לג'וב...
יום רבעי, פגישה עם הקב"נית אחרי שבועיים כאלה גם היא לא הצליחה להבין מה עובר עלי ואני מצידי לא הצלחתי לבטא מה עובר עלי, אבל זה הרגיש ועדיין מרגיש כבד כמעט כמו טנק, הפגישה הייתה מאוד מתוחה וממש לא צריך להיות פסיכולוג או קב"ן כדי לזהות את חוסר המוטיבציה המופגן שלי, כלפי כל דבר שהוא החיל הזה, המשמעת הזאת, הטנקים האלה שלפעמים נראים המכונה הכי אדירה בעולם ופעם אחרת נראים כמו ארון קבורה אכזרי.
באמת שאני אומר לעצמי לא מפריע הת"ש הגרוע, השביזות הזאת שמורחת את הזמן כמו גומי, המפלצות פלדה האלה, אני אומר לעצמי כן הייתי יותר שמח אילו הייתי יוצא הביתה כל שבת אבל זה צבא אין מה לעשות אבל בכל זאת למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי בדברים האלה עדיין ישנה בעיה, אולי אני טועה ואני אכן לא מתאים לחיים האלה, לאורח חיים הזה.
אם היה חסר משהו אז גם בא עכשיו החשיפה הגדולה של פרשת ההתעללות בשריון...ליתר דיוק בפלוגת "זאבים" של גדוד 74 של חטיבה 188 של השריון, [למה צריך להכתים את שם החיל כולו?], דבר שהוסיף לא מעט שמן למדורת השביזות והרצון לצאת לג'וב.
להמשיך לא להמשיך? זאת השאלה, העיניין הוא מי מבטיח לי שיהיה יותר טוב במבצעית?
באהבה  השועל. |
נכתב על ידי
,
1/8/2009 11:30
בקטגוריות איך ששביזות תוקפת כל הזמן, אני, גריז, חששות ודאגות, כמה עוד, למה עוד, עד מתי ואיפה כולם!, צבא, שחרור קיטור, מה שעובר עלי כבד כמעט כמו טנק
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
אוי אלוהים תעשה שהיום הזה לא יגמר מהר!
יום ראשון, שבוע ראשון, שבת ראשונה, חודש ראשון.
פתאום הכל חדש וכבר מכוסה במעטה מלוכלך של חול - פודרה.
שיזפון-חור בנגב, מילה שלי אל תגיעו לשם בלי סיבה.
חול בכל מקום, מלא בינייני בטון חסרי אופי.
ואני עוד דיי בשוק הראשוני מה שנקרא והמדים המגעילים האלה! מתחת למדי ב' רק גופייה ירוקה והמתחת למדי א' רק גופייה לבנה, והחולצה תמיד חייבת להיות במכנסיים והכפתור הכי עליון בחולצה! כפתור קדוש! אסור לסגור אותו! והנעליים האלה- לא יודע מי המציא אותם אבל הוא בטח נהנה להתעלל בחיילים צעירים!
איך לעזאזל אפשר לעמוד 10-11 שעות על נעליים כאלה? ועוד לקחתי בטעות מידה אחת גדולה יותר, לא ממש נורא.
ביום הראשון, שרשרת החיול והשטויות האלה, נסענו למקום ההתיצבות, גבעת התחמושת ירושלים ורק אז הבנתי משהו על העיר הזאת, ירושלים עדיין מחכה לבשורת השלום, אחרי 3,000+ שנות קיום גם לעיר הזאת מגיע שלום.
היה נורא בירוקרטי וארוך היום הזה, לא ארחיב על שרשרת החיול היה משעמם אבל בשלב של קצין המיון, קראו לי להיכנס נכנסתי עם ארשת של ספק דיכאון ספק דכדוך...
היו שם שני חיילים אחד מבוגר ואחד צעיר, החייל המבוגר שואל אותי "למה אתה נראה כל כך מדוכדך?" ומה אני עונה לו קלטו "בוא'נא היום הזה ארוך" ועל פניו של החייל הצעיר עלתה ארשת חיוך של "אם היום שלך ארוך אז מה אני אגיד" טוב מסכן הוא כבר בטוח יושב שם מעל לשנה ומקשיב למתגייסים צעירים.
נגמרה שרשרת החיול ואיתה גם היום, נסענו לשיזפון הגענו.
יום שני, היו רוחות חזקות והאויר התמלא אבק וחול, אני עוד דיי בשוק הראשוני, בכל מקום אתה ממלא טפסים ופרטים, נראה לי אפילו גבי אשכנזי כבר יודע מה מספר הפלאפון שלי...
יצאנו מתחנת המש"קיות ת"ש ופתאום התחילו רוחות אפילו חזקות יותר ותוך שנייה, ראינו רק מטר לפנינו! לא צוחק, אמיתי! לא ראינו ממטר בחיי, והבסיס הזה חדש חדש אבל כל שנייה הפסקת חשמל...אירוני.
באותו יום חילקו אותנו גם לחטיבות, למרות שסבי היה שריונר בחטיבה 7 לי ממש לא היה אכפת באיזה חטיבה להיות, בסוף נפלתי ב-188, כן אני יודע ל-401 יש את הטנק הכי מתקדם ובנינו הם הכי מורעלים אבל אני באתי עם גישה מראש של "לא משנה לי איפה" אז מראש גם לא התאכזבתי...ותזכרו 401 - ארבע אפסים בטנק אחד!
אני עדיין לא מאמין ששבוע שלם טס כל כך מהר, כל יום נראה כמו נצח אבל שבוע מלא טס, זה דבר שרק ה' יכול להסביר אותם.
קשה לי, קצת, קשה לי להבין את הפדנטיות המטומטמת שמאחרי סידור לילה, סידור בוקר, מדי א', מדי ב' ושמאל ימין שמאל...אבל ברוך השם אין לי שום חרטה שבחרתי שריון למרות ששבוע הבא עומד להיות אפילו יותר קשה אבל נסתדר בעזרת השם.
יש כמה דברים שלא האמנתי עלי, אני קובי, בן 19 ו-19 שנה לא נגעתי בפרי או ירק אם לא הכריחו אותי ופתאום אני יורד על עגבנייה בחשק ענקי! לא להאמין!
שמעתי עכשיו את השיר "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין, בכיתי קצת, הבנתי כמה השיר חזק...
שבוע טוב!
| |
שיר לספק/מאת - השועל כארנב
שוב אותו ספק עולה,
וראשי במחשבות מתמלא.
על אם ולמה איך וכמה
ואם ככה אז בכל זאת למה?
אותה חומה שהצבתי מול הספק
הולכת ונחרבת, ומאחריה רק אזור ריק.
חייל אחד, סמל למאבקי חיים
בשבי נמצא כמעט ללא תנאים,
חששות מציפים אותי לרגל הגיעי לגיל צבא
ועיני רואות שבעולם עדיין גואה השנאה,
שנאה כלפי ה"כובש", כלפי היהודי, כלפי הישראלי
שנאת חינם שאין כדוגמתה, למרות שהם יודעים שזה לא הדדי.
חמוש במקלדת צג עכבר ומחשב
גולש בין שנאה גדולה, אהבה קטנה וכאב,
חושב על המחר ועל ההווה הדואב,
מקשיב לשירה
וחושב על סירה,
שמפליגה אל הלא נודע
ויודע בליבי כי ישראל היא הסירה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
