| 2/2009
River of Flowers | פרק 6- היא יודעת יותר מדי | ציור שציירתי
  
פרק 6- היא יודעת יותר מדי
נפלתי עם גופי לאחור. יכולתי להרגיש את העלים הרטובים מתחת לגבי.
חשתי בבחילה. ריח של פריחת סאקורה באביב המוקדמת מילא את גרוני ושרף אותו.
הוא היה מעליו. עיניי הטורף שלו נעצרו על פני חוקרות אותן ביסודיות.
כובד גופו הצמיד אותי אל אדמה בלי יכולת לזוז. כאב חד חדר לראשי ועמו סחרחורת.
האדם הזה, זה היה הוא. הוא היה מעלי משכר את כל החושים. מציאותי יותר מאי פעם.
הוא קירב את שפתיו לשפתיי ונשימתו הקרה ליטפה את פני.
"לכי מכאן מיד!", קול הלא מוכר לחש בראשי. ופניו של הזר התמלאו בסבל רב.
צחוק פרץ מן החשכה. העברתי את מבטי לסיימון. הוא ניער מראשו את העלים ועל שפתיו
עלה חיוך מעוות. שאגה נשמעה מהחזה שנלחץ לגופי מעבירה בי רעידות.
"אל תכעס כל כך", אמר סיימון בשקט ממשיך להתקדם לעברינו ולאחר שניה הוא נעלם
והופיע מעלי. הזר קם מגופי ואוויר צח חדר לתוכי נותן לי את האפשרות לנשום.
עיניו של סיימון נעשו שחורות לגמרי עם זוהר מוזר בהן. הוא הושיט את ידו לעברי.
"אל תעז!", צעקה נשמעה בתוך החשיכה. הקול הזה גרם ללבי להחסיר פעימה.
פתחתי את עיני בבהלה מביטה על הטורף שעוד לפני כדקה מחץ אותי.
הוא דיבר איתי, דיבר איתי בראשי.
"באמת, אתה לא חושב שהיא בוטחת בך יותר מאשר בי", סיימון צחק וזרק את מבטו לעברי,
"לא ככה אליס?", הוא הדגיש את שמי והעביר בי צמרמורת. נסיתי לדבר אך מילה לא יצאה מפי.
"אני לא יתן לך לגעת בה", הזר סינן זאת מבין שניו. הוא משך את גופי לגופו מצמיד אותי קרוב.
"את תעזבי הכל עכשיו ותחזרי הביתה", קולו נשמע בראשי. ניערתי אותו בחוזקה.
"אתה לא באמת חושב שהיא תעזוב ככה? היא יודעת יותר מדי", סיימון המשיך לחייך.
"היא לא יודעת כלום", הזר הצמיד אותי עוד יותר לגופו כמגן עלי.
שאגה נוספת נשמעה מהחזה שלו. יכולתי להרגיש את לבו פועם במהירות.
זה דמה ללב ציפור קטנה שפועם במהירות מרוב פחד של סכנה מתקרבת.
סיימון התקרב צעד אחד לעברינו.
"אליס?", הוא שאל אותי בקול עדין ושקט לפתע. קול מפתה. סובבתי את עיני לעברו.
"את מבינה שאת לא יכולה לעזוב ככה", הוא המשיך, "את צריכה לשלם".
ידיי נסגרו באגרופים. שתי הדמויות האחרות יצאו מתוך החשיכה ונעמדו ליד סיימון.
בחורה רזה הסתכלה עלי בריכוז. עיניה כחולות הים זהרו.
היא הזיזה את ראשה מצד לצד חוקרת את כולי. הגבר שנעמד מצידו
השני של סיימון היה מרוכז גם כן. אך מבטו היה מופנה לעבר הזר שהצמיד אותי קרוב לגופו.
"אני לא מבינה כלום", לחשתי אחרי שתיקה ארוכה שעמדה בינינו.
"היא גם לא צריכה להבין", הזר עודד אותי והיסתכל בעיניי ולאחר מכן העביר את מבטו אל
סיימון, הבחורה והגבר שעמדו לצידו.
טיפות גשם התחילו ליפול על פני ובגדי נהפכו לאט לרטובים יותר ויותר. לקחתי נשימה עמוקה.
"לא, היא צריכה! אתה מבין, כאשר הלילה במועדון עבר השיכרון שלך עליה השפיע
יותר מדי. ולא יכולתי להרשות לעצמי לתת לה יותר מדי חופש במעשייה", הוא נאנח
והיתקרב עד אלי. הוא ליטף את פני, תחושה של גועל עברה בתוכי.
"אז קשרתי אותה לעצמי, השיעור של צרפתית התאים לזה בול, אתה לא חושב?", הוא חייך
חיוך מסופק. הזר תפס תנוחת קרב מוזרה ויציבה.
"אני לא יהרוג אותה!", שאגה שלו הרעידה את העצים. פניו היו לבנים וטיפות הגשם
זהרו עליהן.
"אז אני יהרוג אותה", שמעתי את המילים האלו ולאחר רגע משב רוח חזק פגע בגופי.
עפתי מעט לאחור נתקעת בקיר העץ של "הפנודק". הזר הסתיר אותי עם גבו.
תפסתי בחולצתו בעצבנות מרגישה שעוד רגע אני קורעת אותה. הוא נשם בכבדות.
זרקתי את עיניי לעבר סיימון. הוא היה כפוף על האדמה כאשר הבחורה הקטנה מצמידה
אותו עם רגלה ומבטה מופנה לעברנו. חיוך היה על שפתייה.
"מספיק עם ההצגה", היא אמרה בשקט וצילצול הפעמונים בקולה העביר צמרמורת בגופי.
"אדווין", היא זרקה את מבטה לעבר הזר, "לך מכאן!".
"בואי", הבחור לחש לי תופס אותי בחוזקה וגורר אותי אחריו.
הוא זרק אותי לתוך המושב האחורי של המכונית והתיישב מאחורי ההגה.
הוא התניע את האוטו וזז ממקומו במהירות.
"לא יכולת למצוא משהו יותר מהיר?", הוא שאל בעצבנות עובר בין העצים.
"ואתה לא יכול להסביר לי מה קורה פה?", סיננתי והתיישבתי בעצבנות. שיפשפתי
את הכתף. כאב חד עבר בה. הוא נאנח. הוא סובב את ראשו לעברי. עיניו היו רגועות
יותר.
"תסתכל על הכביש!", צרחתי. ראשי היה מופנה לעבר העצים. נפגעתי ממנו.
לא הבנתי דבר מהמתרחש. איבדתי את הזמן שבו הייתי. חכיתי להסבר, תשובה
כלשהי. השתיקה שעמדה בינינו שיגעה אותי. לקחתי נשימה עמוקה.
"אין כאן מה להסביר", הוא אמר ברוגע.
"כמעט ולא הרגו אותי! ולך אין הסבר לכך?", זרקתי עליו מבט מלא שניאה.
"לא". הוא ענה אחרי שתיקה ארוכה עוצר את האוטו ליד ביתי מכבה את המנוע. אני שנאתי את זה
כל כך שמישהו אחר נהג בו חוץ ממני. הבית נראה חשוך. סטיבן כניראה כבר
נרדם, משאיר רק את האור ליד המדרגות דלוק.
"נחמד מאוד מצדך", אמרתי ועברתי למושב הקדמי. חקרתי את פניו.
הלסת שלו הייתה רחבה מעט ויצרה מין "V" בקצה. קווי מתאר של שפתיו
היו עדינים. שפתו התחתונה הייתה מלאה מעט. את עיניו בצבע זהב חיתי כיסו
ריסים ארוכות. אפו היה בעל שבר קטן אך נראה מושלם בכל זאת. שיערו השחור
היה ארוך מעט, ופוני פרוע נשכב על מצחו. הוא העביר את ידו מעלה את הפוני
למעלה.
מבול ירד על המכונית, ועם כל טיפה שפגעה המתחת יצרה צליל.
הושטתי את ידי לקחת את המפתחות. הוא תפס בידי.
"כדאי לך להתרחק בזמן הקרוב מצרפתית", אדווין היתקרב אלי מעט עם פניו.
עיניו היו עמוקות ורגועות. הטורף נעלם בהן, נבלע. גיחחתי.
"זה לא מצחיק", הוא אמר ברצינות. זרקתי את מבטי לעבר הבית.
"הדבר המצחיק הוא שכמעט הרגו אותי עכשיו". אדווין התרכז בדבר מה.
שקע קטן נוצר על מצחו.
"זה לא", הוא תפס אותי בסנתר מסובב את פני לפניו.
לרגעים ארוכים טבעתי בעיניו. לא מעזה להוריד את המבט. לא יכולתי
לעשות זאת גם אם רציתי. הרגע האמיתי הזה, שלי ושלו היה החשוב לי ביותר.
יכולתי לחוש בו, וניראה כי בתוך השקט שנוצר בינינו יכולתי לשמועה
את פעימות לבו.
"לילה טוב", אמרתי זזה מגופו. פתחתי את דלת המכונית ויצאתי לגשם. הוא
יצא אחרי. יכולתי כבר לנחש בוודאות שהינו הולך להיעלם כמו סיימון.
התקרבתי לדלת ביתי פותחת אותה בשקט. הורדתי את נעלי ועליתי לקומה
השניה. מורידה את הבגדים הרטובים במקלחת צחצחתי את שניי.
שוטפת את פני פיזרתי את שיערי. התקדמתי לעבר החדר בשקט נועלת
אחרי את הדלת. מדליקה את האור תזוזה נשמעה מאחורי.
"מה אתה עושה כאן?", צעקתי בעצבנות מביטה עליו יושב על המיטה
וחוקר את גופי הערום חלקית. חיוך עלה על פניו.
המשך יבוא...
מקווה שאהבתם! 
   
כתבתי את הפרק הרבה מאוד זמן,
ואני באמת חשבתי הרבה על מה לכתוב. אז אני מקווה שתאהבו את זה!
נ.ב: כל המנויים יקבלו עוד מעט ספויילר לפרק הבא, ואתם יכולים להביע
כאן את דעתכם
אז כדאי לעשות מנוי 
משהו שציירתי מאומנות:
 (משימת חצי פנים, החצי הככה יותר בצד ימין הוא צילום, החצי האחר זה הציור באיפרון) מה דעתכם?
| |
River of Flowers | פרק 5-השיחה
   
פרק 5- השיחה
"מי זה?", שאלתי בקול רועד.
"תיזהרי", המשיך הגבר בעל הקול הלא מוכר בלחש. גורם ללבי להחסיר פעימה. נשמתי עמוק.
"ממה להיזהר?", שאלתי כלא מבינה. בראשי רצו מחשבות רבות. כל אחת בולטת כציור.
"את יודעת", נשימה עמוקה נשמעה מצידו. השיחה היתנתקה. צלצול ארוך מהקו
השני גרם לי להיתעורר. תפסתי בכיסא העמד ליד והתיישבתי בזהירות. לבי פעם במהירות,
ושפתיי רעדו. ניערתי את ראשי בעצבנות והנחתי אותו בין כפותי. "כל זה לא אמיתי", חשבתי.
נסיתי לשכנע את עצמי בכך. צלצול טלפון נוסף הקפיץ אותי.
"כן?", קולי רעד התפללתי לא לשמוע את הקול הזה שנית.
"אליס?", נאנחתי ברוגע.
"אמילי", לחשבתי במין הקלה. חיוך קטן עלה על שפתיי. הפתיע אותי עד כמה באמת
שמחתי עכשיו לשמועה את קולה.
"אליס הכל בסדר איתך?", היא שאלה.
"כן אל תדאגי", נסיתי להישמע נורמלית עד כמה שזה יכול להיות עכשיו, "אין מה לדאוג,
הכל בסדר", המשכתי.
"אני מאמינה לך. כניראה באמת אין כאן מקום לדאגה, פשוט הבחור הזה", אמילי
נאנחה, "איך שהוא לקח אותך..."
"אמילי הוא בסדר", אמרתי, כנראה במילים האלו נסיתי לעודד את עצמי ואף לשכנע
שאני צודקת.
"את צריכה לדבר עם בן", היא אמרה אחרי שתיקה ארוכה בינינו.
"אני אתקשר אליו מאוחר יותר"
"טוב. פשוט הוא דואג", אמילי שוב השתתקה. אך לאחר מספר שניות חזרה לעצמה.
"תגידי, רוצה לבוא היום?", היא שאלה. נסיתי למצוא תירוץ מתאים.
"האמת... אני צריכה להכין ארוחת ערב לסטיבן", עניתי. אלוהים הייתי שקרנית כל
כך גרועה.
"אז כניראה ניפגש מחר", היא חששה.
"כן ניפגש", עניתי ברוגע.
"ואליס?", שמעתי את קולה לפני שהנחתי את השפורפרת.
"מה?"
"אני מצטערת על היום", צער נשמע בקולה.
"גם אני, ניפגש" אמרתי וניתקתי את השיחה. קמתי ממקומי ושטפתי את פני.
לא יכולתי להבין דבר ממה שקורה. הכל נראה לי מעורפל, חלום שעוד לא התעוררתי
ממנו.
הוצאתי עוף מהמקרר וקילפתי מספר תפוחי אדמה. הנחתי הכל על תבנית
ושמתי בתנור. נסיתי להעסיק את עצמי בכל דבר הבא ליד. כאשר האוכל כבר היה
מוכן השעה הייתה שש בערב. סטיבן היה אמור לחזור עוד חצי שעה וזה נתן
לי זמן למקלחת. זרקתי את בגדי עם שאר הבגדים לתוך מכונת הכביסה.
מפעילה אותה לאחר מכן. הקול הלא מוכר לא יצא מראשי. הוא נשמע בראשי,
היה חרוט בזיכרוני. כאילו והוא היה מציאותי, היה קרוב אלי. עמד בזה הרגע לידי.
"ממה אני צריכה להיזהר?", שאלתי את עצמי והיסתכלתי על עצמי במראה.
פני היו חיוורים עוד יותר מקודם. העיניים נראו מבוהלות והשיער נראה מבולגן.
כאילו ניזרק על כתפיי בכוח. המקלחת הקלה על ההרגשה המוזרה.
גופי הפיק ריח של פריחת אביב מוקדמת. ניגבתי את עצמי ביסודיות.
לבשתי ג'ינס קרוע, וחולצת קפוצ'ון בצבע חום. אספתי את שיער בסיכה
כאשר מספר שיערות יצאו ולא רצו להסתדר במקום. העפתי אותן עם היד.
חקרתי את עצמי במראה וחייכתי. מנסה לעודד את עצמי לפני בואו של סטיבן. דלת הכניסה
נפתחה וסטיבן נכנס פנימה. ירדתי במדרגות כמעט בריצה, נזהרת לא ליפול.
"איך היה בעבודה?", שאלתי והלכתי לעבר המטבח. הוצאתי שתי צלחות לארוחת הערב.
"כמו תמיד", סטיבן נאנח בהקלה מסויימת, "מה איתך?" הוא התיישב על הכיסא.
"טוב, לא משהו מיוחד", אמרתי והגשתי לו צלחת מלאה בעוף ותפוחי אדמה.
"תודה", חיוך מותש עלה על שפתיו.
התיישבתי מולו על שולחן העץ הקטן.
"אבא?", שאלתי בזהירות.
"מה?", הוא אמר בפה חצי מלא והרים את מבטו לעברי.
"משפחה חדשה עברה לכאן?" שאלתי מנסה להיראות סקרנית.
"למה את שואלת?", הוא חקר את פני.
"סתם", משכתי בכתפיי, "כנראה אני לומדת עם אחד מהם"
"כן, משפחת פרדריך", סטיבן אמר באי חשק, "האב איש נחמד. עורך דין
טוב ואישתו עקרת בית ככל הנראה", הוא המשיך.
"אז אתה מכיר אותם?", הרמתי גבה.
"כן, ניפגשנו כמה פעמים. הם די צעירים ומצליחים, והילדים שלהם בערך בגילך,
פלוס מינוס", הוא אמר.
"מאיפה הם?", המשכתי בחקירה הלא רשמית.
"גרמניה", סטיבן חזר לארוחה. הכל נשמע לי מוזר. אף לא לרגע לא שמעתי
מבטא גרמני כאשר דיברתי עם סיימון. אבל המיקום יכול להסביר את צבע עורו
הלבן. סיימתי את הארוחה ושטפתי את הצלחת אחרי.
"לאן את הולכת?", שאל סטיבן נשען עם הגב על הכיסא נאנח. על פניו יכולתי
לראות כי הוא מרוצה מהארוחה.
"יוצאת לסיבוב", אמרתי ושטפתי גם כן את הצלחת שלו.
"עם מי?", סטיבן חיכה בסבלנות.
"בן סטירגר", חייכתי חיוך תמים מנסה לשכנעו.
"הבן של מפקד המשטרה?", סטיבן חקר את שפת גופי עם עיניו.
"אהא", הלכתי לדלת ונעלתי את נעלי הספורט. מנסה להיתחמק ולעזוב
את הבית כמה שיותר מהר.
"כן, כן... לכי" הכריז אבא כאילו והישתכנע, "הוא ילד טוב". חייכתי חיוך רחב.
"רק תיזהרי על הכביש, הבטיחו מבול", הוא אמר.
"כן אבא". יצאתי מהבית והתקדמתי לעבר ה"פורד". נכנסתי לאוטו
במהירות מרגישה את הקור של הערב חודר לעצמותי. התנעתי את האוטו
מחכה בסבלנות עד שהוא יתחמם. המנוע הרועש מילא את השקט שמסביב. פנסי המכונית
האירו את העצים שטבעו בחשכה המוחלטת. היסתכלתי על השעון שבמכונית.
"שיט", צעקתי בעצבנות. השעה הייתה חמישה לשמונה.
הנסיעה הייתה מעייפת. עיניי היתאמצו בתוך החשיכה בדרך ל"פונדק". עצים עקפו
אותי בתוך הרשת האין סופית. פניתי לצד הדרך שהתעקמה והתעמקה לצד העצים.
יכולתי לשמוע את רישרוש העלים מתחת לגלגלי המכונית.
"הפונדק" היה מקום נטוש. בר באמצע השממה שעמד כאן אולי עוד מהמאה ה-19.
שמעתי סיפורים על המקום, אך לעולם לא העזתי להתעניין ולשאול עוד.
עצרתי בין כמה עצים ויצאתי מהאוטו. תורקת את הדלת. לקחתי נשימה עמוקה
והתחלתי לצעוד לעבר המבנה הנטוש. מספר דמויות נראו בין החשיכה.
כל אחת מטושטשת ובו זמנית מיוחדת במינה.
"הגעת", קול הקפיץ אותי במקומי. סיימון יצא אל מעבר לגבי וחייך
חיוך רחב. נאנחתי. יכולתי להישבע שהוא היתקרב לעברי ולקח נשימה עמוקה.
מריח את שיערי. יכולתי להרגיש את מבטם של מספר הדמויות מופנות
לעברי מתוך החשיכה. נסיתי להבדיל ביניהן. הם חקרו אותי.
"זה בסדר?", שאלתי בחשש. סיימון תפס את ידי מעביר בה צמרמורת
והיתקדם לעבר הדמויות מושך אותי אחריו.
"סיימון", נסיתי לעצרו אך היה מאוחר. הייתי כבר קרובה מדי.
שתי הדמויות שהיו לפני חייכו בחיוך מוזר. עיניהם נצצו. דמות השלישית
טבעה בחשכה. הרמתי את מבטי לפניה. עיניי טורף ננעצו בפני.
הרגשתי גוש בגרון אשר עצר את נשימתי. קור חדר אל גופי, מחסיר פעימה מלבי.
הראש נהפך למעורפל. לרגעים לא יכולתי לשמועה דבר חוץ מקול הלא מוכר.
"תיזהרי", זעקה נישמע בראשי.
המשך יבוא...
מקווה שאהבתם
  
הפרק לא יצא הכי מצויין שיש, אבל מקווה שתאהבו אותו בכל זאת.
מקווה שבפרק הבא אני ישתפר עוד יותר!
שיהיה לכולם שבוע טוב
אל תשכחו להגיב
| |
River of Flowers | פרק 4- חזרה הביתה | צילומים ויצירות שלי
   
פרק 4 - חזרה הביתה
יום הלימודים היתקרב לסיומו. ארוחת הצהוריים עברה בשקט ובאופק עוד
לא נראו פנים חדשות. אף אחד לא הטריד אותי בזמן הארוחה ורק ג'סיקה הגניבה
מבטים כל כמה דקות מלאי פחד ודאגה. אמילי עדיין כעסה עלי. אלוהים עם כל המתרחש
כמעט ושכחתי שהיא עצבנית עלי. זה אפילו נראה לי מוזר.
ג'ייק העביר עלי את הבדיחות שלו, לגבי זה שאני אדם לא יציב כלל. ורק הוא כמובן
צחק מהבדיחות. מייק ואנדראה הצטרפו לשלוחן גם כן. מייק היה מנהל העיתון הבית ספרי.
אדם קצת משוגע, הסתובב עם מצלמה וידע על כל המתרחש בבית הספר. הוא העיניים
והאוזניים של המקום. ואנדראה היא החברה שלו. בחורה קטנת קומה, עם ידיים ורגליים קצרות.
עיניים מאולכסנות קצת וחיוך די מוזר ועקום. לעולם לא התחברתי אליה יותר מדי, והיא
גם כן לא ניסתה להתחבר לאף אחד.
להפתעתי שיעור ספורט עבר בשקט וללא פציעות נוספות. כאב הראש נשכח.
והראש התמלא בשאלות רבות שהתרוצצו להם ללא הפסקה במעגלים. חושבת על הכל
לא שמתי לב לדבר ורק המשרוקית שהשמיעה רעש חזק העירה אותי. רצתי למלתחה.
החלפתי בגדים במהירות ולאחר מכן שטפתי את פני. "אולי זה יעודד אותי קצת", חשבתי וחייכתי
חיוך קטן. הורדתי את הגומיה שאספה את כל השיער ופיזרתי אותו על כתפיי.
לקחתי את התיק מהלוקר ובדרך שצעדתי לעבר ה"פורד" ה"חדש". טיפות גשם קטנות נחתו על
פני מלטפות אותן. הוצאתי את המפתחות. מוצאת את המפתח של האוטו נסיתי להכניס
אותו לתוך הבריח בסבלנות.
"למה שיקרת?", קול הקפיץ אותי בבהלה. הרמתי את מבטי.
סיימון עמד מהצד השני של המכונית ונשען עליה. אך לא שמעתי שום צעד, שום
תנועה לפני הגעתו.
"לא שיקרתי", התכופפתי להרים את המפתחו שנפלו על האדמה.
"אבל את שיקרת,, הוא עקף את המכונית והתקרב אלי, "לג'סיקה אז, כאשר היא שאלה
מה קרה", סיימון היה מרוכז.
"אם זה כל כך מדאיג אותך, יכולת להישאר ולהסביר הכל בעצמך!", עניתי בעצבנות.
הוא גיחח.
"מה מצחיק?", שאלתי באותה עצבנות ופתחתי את דלת המכונית.
"את דומה לחתול שמנסה להיות אריה", הוא התכופף קצת אלי וחייך.
אני רק התעצבנתי עוד יותר. זרקתי את התיק למושב האחורי. הסתובבתי עליו
עם גבי וכבר היתכוננתי לשבת בתוך האוטו כשהרגשתי אחיזה על ידי.
"הרשי לי", הוא הזיז אותי מהמכונית.
"מה? לא, לא, ולא! אני לא ירשה לך לפלוש גם לאוטו שלי!", כמעט צעקתי עליו.
"ואני יכול להישתמש בכוח", הוא חייך חיוך ערמומי, "ובבקשה בלי הצגות. אנשים מסתכלים"
הוא היה רגוע ושקט.
"אני לא פוחדת ממך!", עשיתי הבעת פנים רצינית.
"את דווקא כן צריכה", הוא לחש ותפס אותי, זרק אותי על כתפו ועקף את המכונית.
"מה אתה עושה, אידיוט!", צעקתי והרבצתי לו. הוא רק חייך בסיפוק, "תוריד אותי מיד!"
אך הוא לא הקשיב.
הוא הושיב אותי בתוך המכונית וחגר לי את החגורה. תפסתי בידיו ונסיתי להדיפו.
הוא נראה גדול, אך לא חשבתי שהוא כבד עד כדי כך.
"אל, תרגעי בבקשה", הוא הביט עלי עם עיניו השחורות ורוגע מלא עבר בגופי.
"אני רק מסיע אותך הביתה, אני חייב לך את זה", הוא סגר את הדלת והתקדם
לעבר מושב הנהג.
"נהדר", שמעתי אותו ממלמל לעצמו.
עם קצה העין יכולתי לראות את בן, אמילי וג'ייק מבטים עלי ועל סיימון בצעבנות.
בן תפס את ידיו באגרופים. אמילי נראתה כלא מבינה. אני לא רציתי להסביר דבר להם.
ואולי, אולי הם גם לא ראו את סיימון כמו שג'סיקה לא ראתה אותו? אבל זה
לא ייתכן! המורה לצרפתית, האחות, הם ראו אותו. אני רואה אותו.
סיימון התיישב בתוך המכונית וסגר את הדלת אחריו עם חיוך מסופק.
"החברים שלך ידרשו הסברים מאוחר יותר", הוא ניקה מעט את גרונו ושוב
חיוך מסופק עלה על שפתיו. נאנחתי.
סובבתי את ראשי אל עבר החלון והבטתי על העצים הירוקים אשר טחב
כיסה אותם. טיפות הגשם לא הפסיקו והתחזקו עוד יותר עם הזמן שעבר.
"למה אתה עושה את זה?", שברתי את השתיקה לאחר זמן מסויים. לא סובבתי
את מבטי והמשכתי להביט על החלון.
"עושה מה?", הוא שאל בשקט כלא מבין.
"את מה שאתה עושה!" הפנתי את פני בעצבנות לעברו, "ההתנהגות המטורפת
הזאת שלך".
"זה בסדר שאת חושבת שאני מטורף, את לא היחידה!" הוא צחק.
"איפה את גרה?", הוא שאל בשקט מתעניין והביט עלי בסקרנות.
"שדרות פטרסון, זה בפניה השלישית".
"ליד הנחל", סיימון חייך. לא רציתי לדבר או לענות. פחדתי ממנו ובו הזמן
הוא סיקרן אותי. הוא צץ משום מקום. הוא עיצבן אותי, כי הוא התייחס
אלי כמו אל ילדה קטנה וניסה לשמור עלי. ועוד יותר עיצבן אותי שלא
ידעתי עליו דבר, חוץ משמו כמובן...
"עברתי לכאן בחופש", הוא אמר וזרק עלי את מבטו.
"אוו...", עניתי בלי חשק.
"כן, אני הבן השלישי", הוא אמר, " אנחנו שלושה אחים וכמובן האחות".
הוא הביט עלי ומבטו חדר אל גופי במהירות.
"ואיפה האחים שלך?", המשכתי לדבר בלי חשק. עדיין כעסתי.
"היום הם לא באו, אבל אם את רוצה תכירי אותם מחר". לא ידעתי אם הם
מעניינים אותי כמוהו ברגעים האלו.
"ולמה השמרנות הזאת?"
"אני לא שומר, רק דואג", הוא שוב חייך.
"טוב. תפנה פה", אמרתי והוא החנה את האוטו בחניה ליד ביתי.
זה הבית היחיד שעמד עוד ברחוב, כל השאר עזבו, והכל סובב עצים ויער.
"את לא מאמינה לי?", הוא כיבה את המנוע והוציא את המפתחות.
"אולי", אמרתי בחשש. לקחתי את התיק ויצאתי מהאוטו. הוא יצא אחרי.
"אם כך, בואי תבואי היום", הוא זרק לי את המפתחות והתחלתי להתקדם
לעבר הבית.
"לאן?, שאלתי והסתובבתי אליו. עמדתי על המדרגות מול פתח הבית.
"לפונדק", הוא חייך אלי. חייכתי גם.
"שעה?", שאלתי בסקרנות.
"שמונה, אני אחכה", הוא אמר. בזמן שפתחתי את הדלת לפתע נפלה
עלי הידיעה המוזרה ביותר.
"רגע איך תחזור הביתה?", צעקתי והסתובבתי בעצבנות מהדלת הפתוחה
של ביתי לעבר המקום שבו סיימון עמד. אך לא היה שם איש. "שוב נעלם!"
חשבתי בעצבנות ובדאגה. רעידות ופחד עברו בכל גופי.
נכנסתי הביתה. מספיקה להוריד את המעיל צלצול טלפון שבר את השקט הביתי.
רצתי לעבר המטבח.
"הלו?", עניתי בזמן שהרמתי את השפורפרת. נשימות קצרות ועם זאת עמוקות
נשמעו מהצד השני.
"הלו?" שאלתי שוב ולבי התחיל לפעום בחוזקה.
"אליס", אמר בלחש קול לא מוכר.
המשך יבוא...
מקווה שאהבתם!
   
| |
לדף הקודם
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Kristen.
