למה זה כואב לי כל כך?
החלטה כל כך נפוצה, כזאת שכולם עוברים. למה דווקא לי כואב כל כך?
יכול להיות שזה בגלל שאני מכורה לשתי האופציות? אוהבת את שתי האופציות?
למה החלטה אידיוטית של "להישאר בבי"ס שלי, או לעבור לפלך?" כל כך קשה לי?
התקבלתי לפלך. עברתי את הפסיכוטכני, ואת הראיון. אוקיי, מה עכשיו? המעבר לפלך אמור להיות אוטומטי? אני אמורה להשתחוות בהודיה על זה שהתקבלתי? כשחושבים על זה, הייתי מעדיפה פשוט לא להתקבל. למנוע מעצמי את ההחלטה הזאת.
בפלך באמת ייתנו לי אפשרות למצות את האינטליגנציה שלי. יש שם כזאת פתיחות לידע שאין בכלל השוואה לבי"ס שלי. ומה יש להגיד, אני זקוקה לזה. אני מכורה לידע. מכורה לשימוש באינטליגנציה. מכורה לתחושה המשכרת שעוטפת אותי כשאני משתמשת בצורה מקסימלית המוח שלי. בפלך אני גם אוכל למצוא את המעמד החברתי שלי מחדש. להציג את עצמי איך שייתחשק לי. שינוי, רענון, חידוש. המסורת של פלך קוסמת לי.
אחותי לומדת שם. ההורים שלי רוצים שאני אלמד שם.
אבל מה? בבי"ס שאני לומדת בו עכשיו יש הרבה פחות לחץ. הרבה יותר רוגע ביחס ללימודים. פחות לחוץ זה טוב. רוב החברות שלי גם נשארות שם. והיא גם. החברה האולטימטיבית. מצחיקה, זורמת, מקשיבה, חכמה. אני לא מצליחה לחשוב על עצמי עוזבת אותה. איך אני יכולה להיפרד ממנה בכלל? שתינו יודעות שלא נשמור על קשר אם אני אעזוב. אני חושבת שהיא גם תיפגע אם אני אעזוב. מגאלומניות, אני יודעת. אבל היא תיפגע, למרות שהיא תחביא את זה. בלהחצין רגשות היא לא טובה במיוחד. עולות לי דמעות מהמחשבה על להפסיק להיות חברה שלה. אני נשמעת כל כך פאתטית. כאילו אני מאוהבת בה. אבל אני לא. אני סתם אוהבת אותה.
וזה לא כאילו שהבי"ס הזה הוא לא בי"ס טוב. פשוט פחות מפלך. יש לי כל כך הרבה חברות שנשארות פה.
כולם אומרים לי, מודיעים לי, שאני בטוח אלך לפלך בסוף. למה? ככה. זה פשוט את.
וואלה? כנראה שאתם מכירים אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי. כנראה שאתם אידיוטים שלא רואים את התמונה השלמה. כנראה שחסר לכם חלק חשוב של טאקט והתחשבות, שהיה מונע מכם את ההכרזה הזאת. הפוגעת. חשבתם שאולי זה נשמע כאילו אתם קוראים לי בפרצוף חננה? חשבתם על זה שאולי הנושא הזה גם ככה מכביד עלי יותר מדי, ואולי עדיף שלא תטחנו לי אותו 24 שעות ביממה?
כנראה שכולם יודעים יותר טוב ממני. כנראה שכולם מכירים אותי.
זאת שלא מכירה את עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: