The Sarcastic One...

אני גורמת להן להרגיש רע, ואין לי שום דבר ריאלי  לעשות בקשר לזה.

החלטתי בסוף ללכת בשנה הבאה לפ'. לא בטוחה שעשיתי החלטה נכונה, אבל עדיף להיות אחרי החלטה מאשר לפניה. זה מפחית משמעותית את כמות הלחץ והבכי שיש בלב...

יש לי 3 חברות "הכי טובות" או איך שאתם לא רוצים לקרוא לזה. אחת מהן עוברת איתי לפ', ושתיים נשארות בה'. אחת מאלה שנשארות מחבקת אותי כל היום ואומרת לי שהיא תתגעגע, ושקשה לה עם הפרידות. כל כך כואב לי להסתכל עליה ולראות שהיא פגועה ועצובה, ושאני לא יכולה לעצור את זה. מה אני יכולה לעשות? כל כך לוחצים עלי מכל הכיוונים לעשות את ה"דבר הנכון"... אבל, מישהו מוכן להסביר לי למה משהו אחד הוא הדבר הנכון והשני לא? לפעמים אני מתחילה לחשוב שהיה עדיף שמישהו אחר היה מחליט בשבילי את כל ההחלטות הקשות, אבל אז אני נזכרת שרצון חופשי ויכולת הם דברים מספיק חשובים בשביל להילחם עליהם גם כשזה בלתי אפשרי.

החברה השנייה לא אומרת כלום. לא מדברת על זה בכלל. הייתי בטוחה שהיא הבינה שאנחנו נשמור על קשר, למרות שלא נהיה באותו בית ספר, ושהיא סתם תפגע בשתינו אם היא תנסה לשנות את דעתי. טוב, הייתי קרובה.

היא יודעת שהיא תפגע בשתינו אם היא תעשה את זה, אבל זה לא אומר שהיא לא פגועה. קראתי בבלוג שלה פוסט על זה שהיא כבר לא יכולה לשמוח איתי, בגלל שכל פעם שאנחנו עושות משהו ביחד היא מתחילה לחשוב על זה שזה כבר לא יהיה ככה בשנה הבאה. לצערי אני יכולה לדמיין את ההרגשה המחורבנת הזאת. זאת שגורמת לך לוותר על כל הדברים הטובים, בגלל שקשה עם הפרידה מהם. זאת שגורמת לך לגוש גדול וכואב איפשהו מתחת לצלעות, שמסרב להיעלם.

א י ן   ל י    מ ה   ל ע ש ו ת   ב ק ש ר   ל ז ה   ! ! !

הוא כל כך מעצבן שזה פוגע.

הבנאדם הזה יכול להיות כל כך נעים, מרגש, ידידותי, מעודד, ועושה טוב, ומצד שני הוא יכול להיות כל כך מעצבן!!

אז מה?! פתאום יש לך הרבה חברים מגניבים שיוצאים לב"א בליל שבת, ושפתאום כיף לך איתם. זה אומר שאתה צריך לנטוש את החברים הקודמים? את זאת שהבטחת לה שהיא חשובה לך, שחשובה לך הדעה שלה, שמעודדת אותך? לך תמכור בולשיט למישהו אחר. אני לא אומרת שאסור לך להיות עם אנשים אחרים. אבל למה אתה מזפזפ ביניהם? יודע מה? לא רודפת אחריך כדי לדבר. לא רוצה יותר. לא רוצה להיות זאת שעושה את הפאקינג צעד. לא מתאים? לא חייב.

שלכם,

זאת שנושכת את השפתיים.

למה זה כואב לי כל כך?

החלטה כל כך נפוצה, כזאת שכולם עוברים. למה דווקא לי כואב כל כך?

יכול להיות שזה בגלל שאני מכורה לשתי האופציות? אוהבת את שתי האופציות?

למה החלטה אידיוטית של "להישאר בבי"ס שלי, או לעבור לפלך?" כל כך קשה לי?

התקבלתי לפלך. עברתי את הפסיכוטכני, ואת הראיון. אוקיי, מה עכשיו? המעבר לפלך אמור להיות אוטומטי? אני אמורה להשתחוות בהודיה על זה שהתקבלתי? כשחושבים על זה, הייתי מעדיפה פשוט לא להתקבל. למנוע מעצמי את ההחלטה הזאת.

בפלך באמת ייתנו לי אפשרות למצות את האינטליגנציה שלי. יש שם כזאת פתיחות לידע שאין בכלל השוואה לבי"ס שלי. ומה יש להגיד, אני זקוקה לזה. אני מכורה לידע. מכורה לשימוש באינטליגנציה. מכורה לתחושה המשכרת שעוטפת אותי כשאני משתמשת בצורה מקסימלית המוח שלי. בפלך אני גם אוכל למצוא את המעמד החברתי שלי מחדש. להציג את עצמי איך שייתחשק לי. שינוי, רענון, חידוש. המסורת של פלך קוסמת לי.

אחותי לומדת שם. ההורים שלי רוצים שאני אלמד שם.

אבל מה? בבי"ס שאני לומדת בו עכשיו יש הרבה פחות לחץ. הרבה יותר רוגע ביחס ללימודים. פחות לחוץ זה טוב. רוב החברות שלי גם נשארות שם. והיא גם. החברה האולטימטיבית. מצחיקה, זורמת, מקשיבה, חכמה. אני לא מצליחה לחשוב על עצמי עוזבת אותה. איך אני יכולה להיפרד ממנה בכלל? שתינו יודעות שלא נשמור על קשר אם אני אעזוב. אני חושבת שהיא גם תיפגע אם אני אעזוב. מגאלומניות, אני יודעת. אבל היא תיפגע, למרות שהיא תחביא את זה. בלהחצין רגשות היא לא טובה במיוחד. עולות לי דמעות מהמחשבה על להפסיק להיות חברה שלה. אני נשמעת כל כך פאתטית. כאילו אני מאוהבת בה. אבל אני לא. אני סתם אוהבת אותה.

וזה לא כאילו שהבי"ס הזה הוא לא בי"ס טוב. פשוט פחות מפלך. יש לי כל כך הרבה חברות שנשארות פה.

כולם אומרים לי, מודיעים לי, שאני בטוח אלך לפלך בסוף. למה? ככה. זה פשוט את.

וואלה? כנראה שאתם מכירים אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי. כנראה שאתם אידיוטים שלא רואים את התמונה השלמה. כנראה שחסר לכם חלק חשוב של טאקט והתחשבות, שהיה מונע מכם את ההכרזה הזאת. הפוגעת. חשבתם שאולי זה נשמע כאילו אתם קוראים לי בפרצוף חננה? חשבתם על זה שאולי הנושא הזה גם ככה מכביד עלי יותר מדי, ואולי עדיף שלא תטחנו לי אותו 24 שעות ביממה?

כנראה שכולם יודעים יותר טוב ממני. כנראה שכולם מכירים אותי.

זאת שלא מכירה את עצמה.

ביום שלישי האחרון השתתפתי בשני טורנירים. אחד ליגה של בתיה"ס לבנות, ואחד של תנועות הנוער.

בטורניר של בתי הספר הלך לנו ממש טוב. ניצחנו את 2 הקבוצות ששיחקנו נגדן, אחת 28-12, ואחת 26-0. זכיתי בכמה פציעות לא נחמדות במיוחד, בצורת פצע בגודל של כף היד שלי על הברך, ומכה כואבת ביד... :/

טורניר של תנועות הנוער, שהיה קשור איכשהו ל"בית הגלגלים", בעצם היה טורניר סטריטבול. שיחקתי עם חברה שלי, והיינו אמורות להיות בקבוצה עם עוד זינוקית. בגלל שהזינוקית הבריזה, הכניסו לנו אחת ממח"צ [הארגון שארגן את הטורניר]. היה ממש כיף, וזכינו בטורניר.

הנה בא האבל הגדול, והקטע המבאס בסיפור:

כל השופטים והנציגים של תנועות הנוער ישבו בשולחן גדול, והכריזו על המנצחים. היינו בשוק לגלות ששמו אותנו במקום שלישי, ולא בראשון. [אתם יודעים, בד"כ נותנים מקום ראשון למי שמנצח] בהתחלה בכלל לא רצינו ללכת לקבל את הגביע המסכן שרצו לתת לנו, אבל שכנעו אותנו ללכת כדי לא לפגוע בילדה הנכה שחילקה את הפרסים. אח"כ הלכנו לדבר עם הנציגה של מח"צ, ולהבין מה עובר עליהם. היא הסבירה לנו שבגלל ששיחקנו עם מישהי ממח"צ ולא עם זינוקית, הם לא יכלו לתת לנו מקום ראשון בגלל שזה לא יהיה הוגן כלפי הקבוצות האחרות. שאלנו אותה למה הם לא טרחו להגיד לנו את זה לפני המשחקים. המון זמן ניסינו לשכנע את הנציגה ההיא שזה לא בסדר לקחת לנו את הגביע בגלל כל הסיבות האלה, ועוד מיליון אחרות, אבל נציגי מח"צ אמרו שהם לא יעשו את זה. באיזשהו שלב הם הואילו בטובם לפחות לתת לנו את הפרס של המקום הראשון, אם לא את הגביע. [כרטיסים למשחק של הפועל] הפרס עוד לא הגיע, אבל נקווה שלפחות בזה הם יעמדו.

אם נקבל את הכרטיסים זה יהיה ממש כיף, בגלל שגם הבנים בשבט שלי  זכו בטורניר, אז נוכל ללכת כולם ביחד... ;)

נקסט.

זוכרים את הפוסט שמלפני כמה פוסטים? הפוסט על ידיד שלי וחברה שלי? אם אתם לא זוכרים תקראו אותו ותחזרו...

חזרתם? יופי.

המצב בינינו  [ביני לבין הידיד] כבר לא כמו שהוא היה פעם, אבל כבר לא מנותק ומרוחק כמו שהוא היה כשכתבתי את הפוסט. גם זה משהו, לא?

בכל אופן, הייתה לי שיחה עם כמה חברות שלי [והחברה ההיא לא השתתפה בשיחה הזאת], על הקשר שלה ושל הידיד. זה היה די מוזר לי כל השיחה הזאת. שתיים מהבנות כל הזמן אמרו שהיא מקדישה לו יותר מדי זמן, שהיא גורמת לו לחשוב שהיא רוצה אותו, ובסוף היא תפגע בו, שהן כבר מרגישות שהיא מנפנפת אותן יותר מדי, שהיא כבר לא נותנת לאף אחד אחר תשומת לב... זה גרם לי לחשוב על זה ש: פאק! היא מצאה מישהו שטוב לה איתו, שעוזר לה בבעיות שיש לה, שעושה לה טוב! מה אכפת לכן?! אז היא לא מסתובבת ומלקקת לכן את התחת כל היום?! זה לא אומר שאני חושבת שהן לגמרי טועות, אני כן חושבת שהיא לא צריכה להזניח חברות אחרות שלה, אבל הקטנוניות הזאת, החוסר בגרות הזה... משגע אותי.

הייתה לי שיחה עם החברה הזאת אתמול. היא באה אלי הביתה אחרי בי"ס. ובדיוק כמו שאמרתי: היא פשוט לא מודעת לזה שחברות שלה פגועות מהשטויות האלה. [הממ... יכול להיות שזה בגלל שהן מעדיפות לדבר על זה מאחורי הגב שלה, במקום לדבר איתה ישירות על הבעיה?] מה שהיה עצוב זאת העובדה שהיא הייתה מופתעת, אבל לא נראתה כאילו זה לא נשמע לה הגיוני. אתם מבינים? היא מודעת לזה והתייאשה מזה שחברות שלה קטנוניות וילדותיות. היא מודעת לזה שיש חברות שלא סומכות עליה מספיק בשביל לדבר איתה על בעיות שלהן. :/

היה לי פשוט כיף איתה אתמול. איזה מותק!

תעודה!

קיבלנו אתמול תעודות. קבלו במחיאות כפיים סוערות....:

הסרקסטית, עם ממוצע 90.457086434875602467!!! כל הכבוד לי!

מה שמבאס, זה שלא נתנו ציונים ספרות... אוף! השקעתי בספרות השנה, והיא אפילו כתבה שהגשתי "דו"ח קריאה מעניין, מצוין, ומרגש בצורה יוצאת דופן"! אם היא הייתה נותנת ציונים בתעודה הממוצע שלי היה עולה בכמה נקודות..

אתם חושבים שאפשר להעיף את הצין בספורט מהממוצע? כי זה לא באמת חשוב, ואם אני אוריד אותו מחישוב הממוצע, יהיה לי ממוצע הרבה יותר גבוה... [שלא תטעו לחשוב שאני גרועה בספורט... אני דווקא די טובה, וגם אוהבת את זה, אבל אתם לא באמת חושבים שמישהו מגיע לשיעורי ספורט, בלי הברזות!]

שיהיה לכם יום מקסים!