"והם נעמדו סביבו במעגל, עשרים, שלושים איש, והמעגל הלך וקטן. ועד מהרה לא יכול המעגל להכיל את כולם, והם החלו דוחפים, נדחקים ודוחקים, וכל אחד מהם מבקש להיות קרוב יותר מכולם אל המרכז.
והנה באחת נפל תחתיו בתוכם המעצור האחרון, והמעגל נפל תחתיו. הם הסתערו על המלאך, התנפלו עליו, הפילו אותו ארצה. כל אחד ואחד רצה לנגוע בו, ביקש לו חתיכה ממנו, נוצה קטנה, כנף קטנה, ניצוץ מאשו המופלאה. הם קרעו את בגדיו, את שערותיו, את עורו, הם מרטו אותו, נעצו את טפריהם ושיניהם בבשרו, התנפלו עליו.
אבל הגוף האנושי מוצק הוא ואינו נקרע על נקלה, אפילו סוסים קשה להם לעשות זאת. ועד מהרה הבהיקו פגיונות, ננעצו וביתקו, קרדומים וסכינים שרקו בשיסוע איברים, שברו ברעש עצמות. כהרף עין היה המלאך מבותר לשלושים בתרים, ויש איש מן החבורה חטף לו חתיכה ונסוג, אחוז תאווה אדירה לאכול אותה. מחצית השעה לאחר מכן נעלם ז'ן-באטיסט גרנוי מעל האדמה בלי להשאיר זכר.
כשסיימו אוכלי האדם את סעודתם ושבו להתכנס סביב המדורה, לא נאמרה שם מילה אחת. מעת לעת היה מישהו זע מעט, יורק עצם, ממצמץ חרש בלשונו דוחף ברגלו שארית פיסת אריג כחול אל המדורה: כולם היו נבוכים במקצת ולא העזו להסתכל זה בזה. כל אחד ואחד מהם, איש או אישה, כבר ביצע רצח או פשע מתועב אחר. אבל לאכול אדם? דבר מחריד שכזה, כך היו סבורים, לא יהיו מסוגלים לעשות לעולם. והם השתוממו מפני שהדבר היה קל כל כך, ומפני שלמרות מבוכתם לא אחז בהם שמץ שך ייסורי מצפון. הפוכו של דבר! אמנם קיבתם כבדה במקצת, אבל לבם קל. את אפילת נשמתם מאירה פתאום עליצות נעימה. ועל פניהם נראה פתאום נוגה עדין ובתולי של אושר. אולי זאת הסיבה מפני מה הם מתביישים לזקוף את עיניהם ולהביט איש אל עיני רעהו.
כשנועזו לבסוף לעשות זאת, תחילה בגניבה ואחר-כך במישרין, היו אנוסים לחייך. הם היו גאים להפליא. בפעם הראשונה בחייהם עשו דבר מתוך אהבה."
זהו עמוד הסיום של ספר הנקרא "הבושם". אישית, אני מאוד ממליצה לקרוא אותו. ספר עשיר, בעל שפה יפה והתוכן- אין לי מילים. הסופר, פטריק זיסקינד, הוא פשוט גאון לדעתי:
" ז'ן באטיסט גרנוי נולד בפריס של המאה ה-18 בשוק המצחין של העיר, בתוך באשת הדגים, הגוויות והביוב. אמו השליכה אותו כבר בלידתו אך בכי הרך שלח אותה לגיליוטינה. התינוק אשר נותר בחיים נולד נטול כל ריח גוף.
ככל אשר גדל הילד, כך התחדד חוש הריח שלו, בעזרתו ידע לאתר חפצים, לזהות בני אדם, להכיר מקומות, להבחין בזיוף. אך הוא חיפש את ריח-הריחות, את הריח האמיתי, המזוכך ביותר. את הוויית הריחות- ריח נערה.
הבושם הוא ספר של ניחוחות, יש בו ריחות מהמאה ה-18, צחנת הכרך וסירחון נשמתו של הרוצח נטול הריח."
זהו התקציר. עכשיו תחליטו אתם אם אתם רוצים לקרוא את הספר.
קריאה מהנה 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
