לעוף לשומקום

עכשיו עדיין קצת חורף (אם אפשר לראות את זה כך), אז יש קצת מנוחה מכל החום והכבדות. 

זה גם אולי הזמן לעשות הפוגה קלה במחשבות (דווקא בעיצומה של תק' הבחינות ), לחשבוב צלול ורענן יותר ... מתחת למסכות האלימות וההתגוננות , שלצערי הסתתרתי מאחוריהן יותר מידי שנים. 

עברתי מסע ארוך שנים במדבר. הרבה אבק בעיניים דומעות, תחושת צמאון ומחנק שלא ממש ניתנת לרוויה, וחיפושים נואשים אחר נווה המדבר - יישוב קבע של מנוחה וצמיחה אשר אנטע בו את ליבי.

במדבר תמיד מחכים לחורף, גם אם זה אומר שיטפון.

יום אחד אכן הגעתי למעין נווה מדבר שכזה (אף שזה היה רק אי ירוק קטנטן בתוך השממה), תקעתי בו את יתד אוהלי , תליתי בו ערסל, ושכבתי לנמנם ביום יחסית קריר ורענן...

ואז ה' נגלה אליי בחלום. בחלומי אני עפה מעל מפלים ויערות עד , גופי קליל כמזג האוויר , תודעתי נקייה וצלולה.... ואני שוב כילדה , פתוחה וסקרנית ורוצה ללמוד על כל עץ וציפור שאני רואה. אני אפילו כמעט שמחה לפגוש מטיילים אחרים. אני רוצה לטפס איתם על עצים, ולשחק תופסת ומחבואים , ולהשתובב ולהשתולל שוב כמו ילדת הטומבוי שהייתי.... ואלי אי פעם שוב אצליח להיות...אם רק תהיה לי התעוזה ללכת מספיק רחוק.

קרן שמש מסמאת את עיני ואני מתעוררת מהחלום. אנו פולטת איזה "סאמק" ערסי והולכת לשתוף את כפות רגליי מהחול.

סוף השבוע הגיע ואני מתכוננת למסע קצר במדבר, ללכת לבקר את קרובי.

הם שואלים אותי אם הצלחתי למצוא קצת זהב בחול, אני עונה במבוכה שלא. הם כולם מדברים כל הזמן על פרנסה ועל העתיד שלי ושל כולם. גם אני קצת מוטרדת מכך שעד כה בקושי הצלחתי להקים אוהל, שלא לדבר על בית.

אני מביטה סביבי- ורואה רק אבק וצהוב וחול.

ואני עוצמת את עיני אל מול אור השמש ורואה שטף לא ברור של צבעים מרהיבים.

איני יודעת איך נראה העתיד , במה אעסוק , ממה אתפרנס...

אבל סוף סוף אני יודעת-

שהוא צבוע באותם צבעים מוכרים של סגול וכחול וירוק- עד של ימי ילדותי.

מדהים איך קצת גשם עוזר לך לראות את הקשת-בענן....