לעוף לשומקום

לילה יורד על העיר.

לילה יורד על הכפר.

לילה יורד אפילו על המקום שאתם גרים בו.

לילה יורד על החלומות שלי,

בזמן שאני צריכה לחלום אותם.

איזה מלאך לוחש לי :

"את עדיין ילדה,

תשני,

יש זמן".

אבל במוקדם 

קרני השמש הראשונות של הקיץ

ישקימו להגיד את שלהן.

הן יגידו שאני יכולה להתעורר איתן,

או להמשיך ולישון עד הצהריים 

(כהרגלי בשבתות),

אבל במוקדם או במאוחר אצטרך 

להתמודד עם האמת-

שכבר האירה בפניי.

הפנס הישן ששכחתי בארון

וכבר כמעט ונזרק-

התגלגל לידי שוב במקרה.

"הגעתי לכאן יחד איתך ,

ואני האמצעי היחיד איתו תוכלי לצאת מכאן!",

הוא לחש לי זורח.

ונכון, באמת לא חשבתי שאשתמש בו 

אי פעם שוב.

לא חשבתי שהוא עדיין יפעל,

ולא חשבתי שיהיה לי האומץ לגשש באפלה.

כ"כ הרבה לילות וימים כבר עברו עליי,

יגיד מה שיגיד המלאך

(שתמיד קורא לי "ילדתי") -

אני כבר מחושלת כגבר,

וערמומית כמו מכשפה,

וחשה בצורך הולך וגובר

להפוך לאם...

אבל לפני שאני אפילו

מעלה זאת על דעתי,

אני יודעת שיש לי רק חלום אחד

בשבילי ובשביל ילדי ...

ולשם כך אצטרך ללכת 

בעקבות אורו של הפנס...