לעוף לשומקום

פעם הייתי מציירת לי ציורים...

ציורים יפים, עם אופק ירוק ורחוק שלא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר ....

ברקע היו כמה דמויות קטנות, חסרות אישיות או פנים , שקישטו את הנוף .

מדבריות, הרים, מפלים וחופים.... בכולם יכולתי לפסוע בדמיוני בלי סוף, 

משתוממת מכל צדף מבריק ופרח משונה...

כבר שנים שאני לא מציירת ברצינות .

ליתר דיוק, אני רק משרבטת לי (ברגעים מתים בעבודה). אני משרבטת לי דמויות .

דמוית משונות ...חיות ואנשים וחייזרים....

שאולי לא משקפים נאמנה את המציאות, אבל העיקר שאפשר לראות מה הם מרגישים.

פחד , או נחישות או תשישות...

הם מתכווצים להם בפינות, או מותחים את ידיהם ומפהקים...

ואפשר לראות כמה החתול רוצה לטפס לצמרת , וכמה הזברה מפוחדת כשהיא דוהרת...

אני יודעת שהדמויות האלו הן אנחנו והסובבים אותנו, ברגעים שונים בחיינו.

אז מה אם יש לנו זנב, או אם הצמיחו לנו קרניים...

לעיתים אנחנו מפחדים כמו שפן, ולפעמים אפילו מצמיחים כנפיים...

וזה לא כ"כ ברור האם מסע הנדודים מתחיל או מסתיים, האם הסוס ניצח במירוץ,

אם הדוב הקיץ כבר משנת החורף...

מעניין שאנחנו יודעים מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ומרגישים.

לאחר שהחזרנו לג'מוס את צלם האנוש - אנו יודעים שהוא נכון להתמודד עם כל אתגר,

ושהציפור בעלת המבט החד יכולה לעוף רחוק...