אננס הננס

אפשר ככה, אבל היה עדיף אחרת-או-

מתי באמצע הדרך אדם שמחליט שהוא רוצה את 15 דקות התהילה שלו יורד נמוך כדי להיות כביכול על הגובה? מתי? כשהכישרון שלו לא יכול או לא מצליח לדבר בעד עצמו.

כל אחד יכול לייצר פרובוקציה בחצי שקל. השאלה העיקרית היא איך מוציאים פרובוקציה בצורה שהיא לפחות טיפה יצירתית.

קחו לדוגמא את השיר האחרון שהוציאה הגברת מיכל אמדורסקי לרדיו . 'פופ-סטאר'.

השיר הזה עמוס בכל כך הרבה צהוב ששום מקלוני צמר גפן לא יצליחו לנקות.

ועל שום מה? על שום שהיא מבקשת לנכס לעצמה את המעמד של יוצרת מוכשרת, זמרת. מבלי להיות שבוייה תחת הטייטל המכביד 'אשתו של'. אממה,

כל הדיסק מדבר על מי שהיא כ'אשתו של' ועל ההשלכות שנבעו מכך ועד כמה זה השפיע על חייה.

לרדת נמוך בשביל לכוון נמוך? לא צריך להיות כזה מוכשר בשביל לעשות את זה. אבל להבדיל, בעלה למשל הוציא דיסק איכותי לאללה שגם מדבר על הפרידה. לא לשכוח שבין ה-הוא ל-היא יש ילדות קטנות שודאי תפנמנה יום אחד את כמות הליכלוך ששווקה לאחרונה באריזה של ממתק, קרי, מיכל אמדורסקי במגוון תנוחות חושפניות ומבט רציני. יענו, הנה אני אשה משוחררת שלא רואה אף אחד ממטר במיוחד אם זה מישהו שעד לפני שנה או שנתיים הייתי מדברת עליו באהבה כזו בעיתונים.

אבל צו השעה מחייב. יש לרכב על הגל.מסתבר.

עם מעט כישרון ויכולת שמגיעה מקום כן שלא מתיימר ,כעיקר,להיות במרכז הבמה, ניתן היה לסחוט לימונדה מכל העסק הזה.

מינוף דרך איגרוף- אף פעם לא טקטיקה שעובדת לטווח הזמן הארוך.

****

יוצרים שעוברים את השלב הראשוני של הפחד לנבור בתוך הכאוס הריגשי שלהם, חוצבים בלהבות ומסתתים את תפיסתם בצורה כזו שמעבר לכך שתעיד שהם עוברים תהליך כלשהו דרך הקושי, זה עטוף באופן שמצליח להגיע לאמת של כל אחד. או של רובנו.

כשאביתר בנאי יצר את 'תיאטרון רוסי', הוא דיבר על האשה שפגעה בו. אבל הפגיעות שלו היתה חשופה בצורה מאוד כנה ואמיתית. כשכתב את 'מתי נתנשק' הוא דיבר על מערכת יחסים שבה המאוהבות היא חלק מהוויתו(באם כלפי הבחורה, מושא אהבתו, או אולי כלפי הרעיון של להיות מאוהב ולחזר ולשמר את עיקרון הפרפרים). העיקר: שום יומרה בהעברת התוכן.

כשלוקחים את החומרים מהם עשוי הבן אדם, כל בן אדם, ומתרגמים אותם לכדי יצירה,

האותנטיות מאוד קריטית.

כלומר, זה נורא קל לקחת את הכעס ולהפוך אותו להשתלחות פרובוקטיבית. זה נורא קל לקחת את הפגיעות ולהפוך אותה לאצבע שעושה 'נונונו' לזה שעשה לי כך וכך. נורא קל. וכאן הבעיה. כי כדי שאני אאמין ליוצר הוא חייב לתת לי משהו אמיתי הרבה מעבר לרצון שלו להגיע למצעד הפיזמונים או לראיון מרכזי בעיתון יומי או במוסף הסופשבוע.

לפעמים, אפילו הטקסט לא מחייב.

אפשר לקחת דוגמא ממיק הארווי למשל, שיצר את הנעימה

pink elephants

הכוח המאגי, כמעט, של התווים יוצר תחושה שלאן שהנעימה הזו לוקחת אותך , לשם אתה שייך.

המבחן הכי חשוב, שמבדיל בין עוד שיר קליט שיעבור זמנו לבין שיר שיסמן בלב טריטוריה, נוסטלגיה מסויימת, תחושה כזו או אחרת-לא משנה מתי יושמע. או כמה פעמים.

אני יכולה לקחת את 'סוזאן' של לאונרד כהן, את 'הדרכים הידועות' של שלום חנוך, למשל, ולשים אותו בפנתיאון של 'שירי נצח' שכאלה. אני יכולה לקחת אפילו את מדונה, בתקופה שניסתה להיות כמו בתולה או את דוראן-דוראן שהיו רעבים כמו הזאב. שירי אייטיז, מבין אלפים. אבל מה, אלו שירים שתמיד יעוררו איזה משהו נוסטלגי. וסיכוי קלוש ביותר, לתחושת מיאוס.

רגש כתוכן, הוא משהו מאוד מהותי ביצירה, כל יצירה .

אבל כשמנסים להפוך את הרגש למשהו שהוא לא- משמע פטנט , גימיק או משהו שידברו עליו באופן צהבהב, זה משול בעיניי ל-לקרוא לגולם 'פרפר' הרבה לפני שזה בקע ממנו.

לא לוקחים משהו אמיתי ומעוותים אותו ואז מצפים שיאמינו. במבחן הזמן זה לא תופס. פשוט לא.

יש אנשים שסוגרים חשבונות דרך העשייה שלהם. אוקיי.סבבה. אין בעייה. אבל אל תקראו לזה יצירה. ואל תשווקו את זה כתוכן שמוציא את האמת לאור. אמת מהסוג הפרובוקטיבי זו אמת שיוצאת לחושך. ובחושך, כידוע, ממששים את הדרך החוצה. לא רואים דבר.

אני תמיד טענתי שדווקא בתאורה מלאה ניתן לראות איפה שחשוך הכי הרבה.

לקחת מערכת יחסים מורכבת, כמו במקרה של האמדורסקית, ולהשתמש בה כתוכן שיווקי ולא כתוכן שיעיד על היותה מבצעת \יוצרת כזו או אחרת- זה אפקט קוסמטי .

מעבר לזה,

אדם יכול להיות מבצע מאוד בינוני. אבל כזה שיוצר מהבטן. כזה שעצם התוכן של היצירה שלו מתעלה על אופן הביצוע.

אביב גפן,למשל, הוא לא זמר קלאסי במובנים ווקאליים. אבל ההישג הכי משמעותי שלו הינו , שאף אחד אחר לא יכול לשיר את השירים שלו פרט אליו.

ולסיכום:

גם אם האמת היא אחת, יש לפחות 1000 דרכים להביע אותה. במיוחד אם אתה יוצר או יוצרת.

אחרי שהבאאז דועך, מה שנשאר זה זיכרון קלוש על 15 דקות התהילה.

ותהילה כזו, ביננו,שווה לתחת.