דביק, אידיוטי, חסר פואנטה, ובמילה אחת,
סתמי.
בזבוז לא נחוץ של ערב יפה ושל 35 שקלים.
המלצתי האישית, אל תראו.
הייתי בכ"מ במצברוח רדוד לקראת הערב הזה, והסרט לא שיפר כלום או עודד אותי, כמו שבדר"כ סרט טוב אמור לעשות.
הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהסרט הזה ובאמת ליישם בדיאטה [שדרך אגב, למרות כל ה"תמיכה" העצומה שקיבלתי בעקבות הפוסט הקודם, החלטתי להמשיך כי אני עדיין לא אוהבת את הגוף שלי ואני חייבת להמשיך ולהשלים את זה בשביל עצמי הפעם.] היא דווקא שיטת הטיפול במכורים לשופינג בסרט, ובמיוחד מהמשפט "האם אני באמת זקוקה לזה?"
אפשר להגיד שבולשיט פסיכולוגי כזה או אחר דווקא כן עוזר במקצת, חייבים להודות שזה גם חלק מהתהליך...
ואולי הגיע הזמן שבאמת פעם אחת מזה תחילת הדיאטה שאני אנסה ממש להתמודד עם כל הפיתויים ועם החולשות שלי בדיאטה, במקום להדחיק אותם ולהתחבא מהם כל פעם שרואים...כי בתאכלס, אני אתקל בהם עוד הרבה פעמים בחיים, ויהיו פעמים שאני לא אוכל להתחבא מהם או להעיף אותם, אז אולי הגיע הזמן להתמודד.
אני צריכה ללמוד להגיד לא.
אני צריכה ללמוד להיות מסוגלת לעמוד מול הפיתויים האלה בצורת שוקולד או תפוצ'יפס או שיהיה, ולשאול את עצמי אם אני באמת צריכה את זה? אם זה באמת שווה את זה...אחרי כל מה שעשיתי?
ופשוט להגיד, לא.
ופה בא החלק הכי קשה אצלי...ה"לא" הזה...
אלוהים אדירים. אני נשמעת כמו איזו מטורפת...או מכורה לאוכל...
טוב בעצם, אפשר להגיד שאני מן שילוב מעוות של שניהם.
לא יודעת, בכל זאת, למרות שאני לא מאמינה בכל השטויות הפסיכולוגיות האלו, אבל אני באמת מאמינה שהפעם זה עשוי באמת להועיל לי לשם שינוי, כי כמו עם פחדים, אם תדחיקו אותם הם לעולם לא יעזבו אתכם ורק יגדלו...
החכמה האמיתית היא להתמודד.
ואם הפחד שלי הוא מאוכל, משומן, מלהשמין, אני חייבת להתמודד איתו ולהגיד לעצמי,
שלא. שאני לא באמת צריכה את זה. זה לא שווה את זה. לא אחרי כל מה שעברתי ועשיתי.
בסוף אני עוד אגמור באברבנאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BLeEd FOr ME bAby.