בנקים זה מסובך, ואפילו לא נכנסתי לאחד. נשארתי בהתלבטות בין שניים וזה יחכה למחר. מחכה לי חתיכת שיחה עם הסלע. ואז עם האצ' וידיד שלו עם ניסיון במצב שלי. בסוף בטח אעבור לגור אצלה או עם הסלע. ואם זה לבחור בין שניהם-אעדיף את האפשרות השניה.
והיא שאלה אם אני מתכוונת (בלשון נקבה, שזה משעשע יותר מה"למיש סובל\ת מכאבי מחזור" של תומאס היום) לקחת הורמונים. אמרתי שזה או זה או ניתוח. כנראה שהורמונים, אבל לעזאזל, יש לי עוד יותר משלוש שנים להחליט, יש זמן. כנראה שאסתפר. השיער מעיק עליי והגיע הזמן למשהו חדש.
ברייקדאנס והיפהופ זה אחלה. לא ייאמן שבאמת יש לי איזו נטייה פיזית לזה. יש לי איזון לא רע בכלל וגוף חזק, כך שהצלחתי ללמוד משהו בתוך כמה דקות. שנה של אימונים לכיף בזמני הפנוי ואשאיר את כל הנקבות שהיו שם (תרתי משמע, יותר במובן הפיזי) להשתעל באבק שלי (מטאפורית הפעם) מבחינת רמה. חלש. פשוט חלק. לנענע את הישבן שלי גם אני יכולה, ולא פחות רע מהן. זה לא ריקוד. כן, חלק עשו דברים מעניינים, אבל יחסית לייצוג הגברי ב..כנס המחתרתי הזה? עלוב. פשוט עלוב.
מה שכן, יש לי, בנוסף לשוש הפצעים הפתוחים במקומות אסטרטגיים בכפות הידיים גם ברך חבולה. וזה בלי הדברים הכרוניים.
תזכורות: רופא עיניים, פחות ליד המחשב, פחות ביינדר, טייגרבאלם סיני מזוייף (הסינים האל.ה..עושים זיופים למוצרים של עצמם)לפגישה עם הסלע, תור לרופאה, עידכון יומיומי של היומן-כאב המגוחך הזה, לישון לפחות 5 שעות-לא יועיל לא יזיק, תור לרופאת משפחה לבדוק למה כואב לי לרוץ והדופק שלי נדפק, לשאול לגבי שברי מאמץ, להשלים חומר בפיזיקה, לפתוח חשבון בנק ולחפש עבודה.
נראה לי שזהו. לשבוע הקרוב.
כן, אז נתתי את המילה לאידיוט שאשמור על עצמי, והוא מקיים את ההבטחה שלו בכלל לא רע (המון בדיקות דם, מצחיק שלו נתנו אנדרוקרינולוגית ואני ממש רוצה ואין לי שמץ איך לפנות לרופאה שלי עם זה >: ) עם כל הבדיקות האלה והתורים לרופאים. הפתיע אותי שהוא מטפל בשברי המאמץ. הגיע הזמן, הברכיים שלו נראות כמו איזה פיסול גרוטסקי. משעשע שהוא לא מטפל בגב ו"מחפש פירצות" כמו שהאצ'י קראה לזה, אבל אפילו העובדה שהצלחתי לגרום לו לטפל בעצמו מפתיע אותי. מאד. אשאל אותו לגבי זה. מצחיק כמה האמון שלי בכך שיענה לי בכנות נראה לי ברור מאליו-רוב האנשים לא היו מודעים לזה או מודים בזה, בטח שלא מדברים על זה. אבל אולי בהנתי בעצמי. הגוף שלו איכזב אותו. הוא העניש אותו. טבעי. הרי אני פועל באותו אופן עכשיו. כואב לי לשבת מול המסך ועייפות כובשת אותי, ועדיין הבן-זונה הכאיב לי היום למרות השיפור בתנאי-ההעסקה. אז שיסבול. לי הכאב לא מפריע במילא.
זה רק אומר שאצטרך לקיים את ההבטחה שלי, ומאד ברצינות. וגם שיש לי רצון לזה. בינתיים הארוחות שלי סבירות. (רציתי לכתוב "בסדר גמור" והבנתי שזה שקר לבן) יותר טובות מפעם, לפחות זה אוכל שהכנתי והכל, והתזונה יותר מאוזנת, אבל יש בהחלט מה לשפר.
וצריך לשתות יותר, למרות שקר וחורף ולא בא לי.
האמון של תומאס בי מפתיע אותי.
היכולת של דום (יש לי מילון מושגים שלם משל עצמי, נטול כל הקשר לתחומים מהם המושגים הושאלו-ללא-רשות) לעבור להיות סאב, ושלי מסאב במערכת היחסים האחרונה שלי (כי עם הסלע כולם סאב, עד שהוא כמעט-מתמוטט ואז זה דום מוחלט), לא שהיה לי נוח עם זה, ממש לא, לחזור לתפקיד הזה של האדם שקובע מה יהיה ולאן דברים יתקדמו, מכל בחינה שהיא. לא שבתור סאב היה לי נוח יותר. אני והאידאליזם שלי על שויון. אבל בסדר, ההיכרות שלנו התחילה מתוך הסכמה ספונטנית שלי לשאלה ספונטנית שלו (הסכמתי אפילו להתגבר על התיעוב כלפי מצלמות), אז שתמשיך כנסיון ספונטי. החיים קצרים מדיי בשביל להסס. ובמילא יש פה איזה שוויון הדדי.
"I don't do anything sexual with anyone, unless it's a person I completely don't care about, or love to madness"
ומערכות-יחסים מבוססות, בעצם, על אמון. הדדי, כמובן, אנחנו לא אוהבים דברים חד-צדדיים, אלא מה?
צריך רק לזכור דברים. לשמור אותם בתודעה.
אלא שאין לתודעה שלי זין לכלום.
כנראה שכל אדם אחר היה מתמוטט עכשיו. לי לא מתחשק. יש לי דברים על הראש, אין לי זמן או כוח לשטויות האלה. כל עוד זה לא התקף פסיכוטי, שיילך לעזאזל. וכשיבוא אחד, אני אשתדל להישאר בשליטה. ואם לא, כנראה שמגהה כבר לא יהיה אכפת לי. תמהני כמה זמן יקח למישהו להבין איך היצור הקטן והתמים-למראה שם קץ לחייו ולמה. ומי יודיע לסלע. ולתומאס. אני אצטרך ליצור איזה קשר ביניהם, כך שהם יידעו מה קורה. להאצ' יש את הטלפון של שניהם, וזה מעולה.
לעזאזל, אני אקנה לעצמי ספר שירה של יונה וולך כשיהיה לי כסף. ושל בוקובסקי-באנגלית. ואת "סטון בוץ' בלוז" ללקר, ואיזהשהו ספר על קווינז\טרנסיות לעדי (כל כך מספק לקרוא לה ככה, ולפנות אילה בלשון נקבה, ושהיא פנתה אליי. ממש גורם לי לחייך.), ואת "יסוריו של וורטר הצעיר" לתומאס. כשאמצא אותו.
נראה לי שזהו, פחות או יותר. פיית מתקשרת איתי כבר, היא פשוט מקסימה. והיא הרימה את הזנב כשליטפתי אותה. זה מעיד על אמון. זה מעולה.
כן, אני אסיים לכתוב, כמו שאומרים ביפנית.
דו"ח מצב כרגע, רות-סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
