קצת יותר מחודש מחוץ לבית, בלי רגע אחד של לבד, של עצמי, שבוע וחצי מאז שעברתי ל"ספתא המאמצת" ועוד חודשיים וקצת עד שאעבור למקום יותר נוח. חייב להיות יותר נוח שם, הרי לא ייתכן שהחרא הזה יימשך לנצח. אח, אופטימיות, קללת המין האנושי.
ואגב מיניות, נפטרתי מהרבה פחדים בזמן האחרון. אפילו הצטלמתי בעירום עם אדם ש, כמסתבר, לא היה מאד ראוי לאמון שלי בכך שהכיר אותי מספיק כדי לדעת שזה אחד הדברים היותר קשים שיצא לי להכריח (משהו מתעקש לכתוב"לאנוס", למרות שזה לא מדוייק) את עצמי לעשות. בטח שלא עם אדם שהאמון שלי בו גם ככה רחוק מלהיות מלא (כן, עם היהלום שלי זו לא הייתה בעיה. גם לא היתה לי סיבה לפחד מתקיפה באותם רגעים של חשיפת יתר, שלי ושל המצלמה. והוא היה צוחק, סביר להניח. אולי אומר משהו מיותר. אבל מחבק אותי ברגע שהייתי לבוש שוב. ביודק כמו שהוא ידע שאני במצב חרא לפי הקול שלי, כשמי שאמור להכיר אותי הי טוב, בן-זוג אחרי הכל, היה בטוח שאני בסדר גמור עם זה, כאילו זו סיטואציה מוכרת היטב, כמו כפפה נושנה). מילא. היה.
ועכשיו גם אונס לא ישבור אותי.
כששאלתי אותו, את האדם הזה שחלש ממני ושהחליט לאמץ את עניין ה"פלדה, ממני, איך מחשלים פלדה, הוא ידע על זה יותא ממני. הסתקרנתי.
מסתבר שמלהטים מתכת עד שחלק מותך וחלק נשאר. החלקים המיותרים, החלשים, מותכים. הליבה שנשארת - פלדה.
זה אכזרי. זה מטורף. אני בספק אם הוא יעמוד בזה.
אני, מצד שני, זרקתי את עצמי לחרא של להסתדר לבד לחלוטין בגיל 17. עזבו אתכם מהממשלה, שחובתה לדאוג לרווחת תושביה, לא כל שכן אזרחיה - קשה מאד לקבל קצבת ,ילד נטוש, מביטוח לאומי, מוסד הצדקה היקר שלנו, בטח שלא למישהי שעזבה את הבית מרצונה החופשי, ולא כשהיא חשופה יום-יום לאלימות קשה. כאילו שזו אשמתי שאני חזק יותא מאמא שלי ושהיא כנראה מפחדת ממני. ואם לא, אז כדאי לה.
שכחו גם מעזרה מצד ההורים - הם מתייחסים אליי כאל הסטודנטית שבאה לבקר מדיי פעם ואפשר להטיל עליה משימות: לקנות מתנה לסבתא, לברר איפה קונים צבעי מים וגיליונות ציור בזול, לברר איפה מזמינים משקפת כי מותר לאחיות שלה להיות גחמתניות, פתאום, ללמד את אחיות שלה אנגלית. אבא שלי מרגיש אשם. הוא אכול אשמה, מנסה כאילו לעזור בדברים הקטנים. אני מוצא את זה פתטי למדיי. לקח לו כמעט חודש לעכל שבב מהאחריות שלו בכך שהבת הקטינה שלו בחרה כמעט לעזוב את הלימודים (והשד יודע שהסיבה היחידה שאני עוד לומד זה היהלום שלי), לעזוב את הבית, להיות אחראית על עצמה לחלוטין ולסרב לקחת מהם משהו. אז עכשיו הוא קונה לי אגוזים ופירות יבשים, ופלפלים כי הוא שמע שאמרתי על זה משהו, נותן לי 200 ש"ח שלא היו מספיקים לי להרבה בין כה וכה, חוטף ממני שקיות שהן בערך שליש ממה שהם היו קוראים לי להרים רק חצי שנה או פחות, קונה לי אבקת כביסה לבגדים שחורים ומתקשר מדי פעם לברר אם הוא לא צריך לארגן סידורים להלוויה.
אמא שלי, לעומת זאת, מקרינה שמחה ואושר, קלילות ובריאות וחינוכיות.
וכן, סגל ב"ס דפוק לחלוטין, אבל לפחות מאפשר לי לגשת לבגרויות שנותרו לי. יהיו לי פחות מ-30 יחידות, לצערי. מכעיס מאד, לאור העובדה שיש לי יכולות לעשות עוד 5 יחידות בפיזיקה, עוד יחידה במתמטיקה ולהרחיב עוד מקצוע שולי כמו ספרות, בנוסף למה שאני אעשה בין כה וכה.
מפתה מאד לקחת את ענבל פרלמוטר כאיידול. לשים זין על הכל, לא לסיים בגרויות אבל לשרוד. לא קשה למצוא עבודה. לא קשה למצוא דירה או שותפים מרגע שעוברים את ה-18 המיוחל. לעשן, לשתות, לשיר, לאבד כל פחד אבל גם כל עקרון מנחה. לשרוף את עצמי, עד כלות.
למעשה, בין הסיטואציה בה אני עומד כרגע ובין הדרך הישרה והאפלולית-משהו הזו עומד רק אדם אחד כרגע. בקושי.
וזה לא כאילו שמצפה לי משהו, איפהשהו, מתישהו. ברגע בו הבנתי שפסיכולוגית עם ההתקפים הפסיכוטיים שיש לי, ועם הפרעות האכילה (שהספקתי להתרחק מהן עד כמה שאפשר מאז, ועדיין להוריד בכיף בערך 3 קילוגרמים), ובעיות המגדר הלא ברור, וויתרתי על הכל. משם התחילה ההידרדרות אל עבר כנות עצמית (בשאיפה ל) מוחלטת ובחירות שנראות נכונות, עד כמה שאפשר. אין שום סיבה להחזיק את הכל במקום, רק שיתפקד. תהיה תופסת אותי פתאום - מעניין איך אנשים אחרים רואים את זה מהצד. אני לא מסתיר את זה שאני לא בבית. אני לא מסתיר את זה שאני מחפש דירה ועבודה. אני מפרסם הכל בפייסבוק, לעזאזל. מישהו מהכיתה שלי הכה בי עם השאלה למה אני מדבר בשקט בתור אני ובקול רם כשאני עם מסכה ונכנס לדמות אחרת, אותו אחד שאיחל לי בהצלחה במציאת דירה (חרא, הבחור לא רק גיטריסט מוכשא, הוא גם עם תפיסה חדה יותר מרוב האנים שנתקלתי בהם).
עידו, יש לציין לזכותו, היה היחיד שהשכיל להגיד לי שאני הורג את עצמי. היהלום עסוק בלנסות למנוע מזה לקרות. הבן-זוג דואג ומאשים את עצמו, מה שמשום-מה לא עוזר.
למעשה, כשאני חושב על עתיד כלשהו, מופיעה לי תמונה ברורה מאד (והברורות שפעם הנחו את הציורים והקטעים שלי הפכו לתמרורי אזהרה של התקפים פסיכוטיים) של כוס חד פעמית עם נוזל בעל צבע ירוק חזק וגוון שקוף מאד. קרה המקרה ובזמן שחשבתי על זה היהלום שאל על מה אני חושב. תיארתי לו את התמונה, שלושת-רבע משועשע. הוא אמר שזה אבסינת', משקה מווכר מאד. יש גם סם בעל אותו שם. במקור הכוונה הייתה לסוג של סם, אם אין טעות בידיי.
ופתאום דברים הסתדרו, איכשהו -ספק משקה אלכוהולי חזק ויקר, ספק סם, בכוס חד פעמית.
Vanity at it's best.
וטבעת ירוקה צרה עם אבן בצבע תואם. את האבסינת' אימצתי. למעשה, סביר מאד להניח שאקעקע אותו מתישהו, אם כי איפה, אין לי מושג.
הביינדר הגיע. קשה לי בלעדיו, למרות שהוא עצום עליי, וכמטע שלא גורם לשום הבדל. וזו עוד המידה הכי קטנה שיש באתר, שגם ככה מיועד לאסיתיותים קטנקטנותים. עם מוצר שמיועד בעיקרון לטרנסים וסטון בוצ'ז אף-פעם אי-אפשר לדעת באיזה מגדר נכון לפנות.
זה אומר שהחזה שלי קטן, על כל פנים. שזה טוב.
היהלום מתלונן שלא נוח לו, אלא מה.
במשכורת הראשונה אקנה מזוודה. הסוציאלית הסבה את תשומת ליבי לאירוניה בכך שנערה בת 17 רוצה לקנות מזוודה כדי שיהיה לה נוח יותר לעבור ממקום למקום.
מדהים כמה סביר וסטטי הכל יכול להיראות. רוב האנשים שיצא לי להתקל בהם בזמן האחרון היו מתמוטטים, אם הם היו בסיטואציה דומה. למעשה, ספורים האנשים שיש לי ביטחון בכך שהיו מתמודדים עם המצב בצורה לא פחות גרועה מההתמודדות שלי.
מילא, סיימתי לחפור. הרעב תוקף ויש צלחת אוכל שהיהלום הביא לידי. בון פטיט, מון סניורס.
בון אפטיט ולילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
