הירהורים ועירעורים.

שוב הכל התפוצץ לי בפרצוף. נמוג ונעלם.

תמיד כשקורה לי משהו טוב הוא מיד הופך לאכזבה קשה, כאילו שהכל מכוון כדי שלא אשיג את מה שאני רוצה.

אני לא מבינה את זה... סתם מזל רע או שאני פשוט עושה משהו לא טוב?

אני לא רגילה לעודף הזמן הזה; לקום בלי שכיוונתי שעון מעורר, לאכול כל הזמן, לשחק משחקים טיפשיים במחשב ולצאת פעם ביום כדי להרגיש שעשיתי משהו.

אני רוצה מסגרת, זה קשה לי ורע לי ככה... אני מרגישה תלויה באוויר בלי יכולת לעוף או לנחות על האדמה...

לפעמים בימים כאלה גרועים אני רוצה לשכב במיטה ולהרהר בלי סוף בלי שאף אחד יפריע לי... או לקשקש על הדף עד שיישחק.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הלוואי שהכל מסביב פשוט ייעלם. 

כולם מעליבים אותי, כולם מגעילים אליי, לא רגישים, לא יעילים. אני אשאר בבית  לבד לנצח. ככה לפחות לא אצטרך להתמודד עם ההשוואה שלי אליהם והקנאה המטורפת הזאת.

בכיתי כ"כ הרבה ביומיים האחרונים ששורפות לי העיניים. ישנתי כ"כ הרבה שאני עוד יותר עייפה.

זה החופש הגרוע ביותר שהיה לי.

-

תברח, תבוא, תשתוק, תצעק, תריב, תשלים, תשנא, תאהב...

אתה משעמם אותי. תעשה משהו מעורר, דחוף.