"נחש מי זה?" שאל הקול המוכר בחיוך, חיוכו המזערי שהיה שווה הכול, את כל היופי. גם סאב חייך כאשר הבין שמדובר במקס.

"מקס, אני יודע שזה אתה... אתה יכול להוריד עכשיו את הידיים" הוא עונה לו. מקס עושה כמבוקשתו ומוריד את ידיו מעיניו התכולות שאהב מהרגע הראשון שבו הם נפגשו, צבעם היה מיוחד ועמוק כל כך, היה בהן משהו מעבר לאיך שהוא מתנהג.

הם התחבקו למשך דקות ספורות,

"אני רוצה לומר לך משהו..." מקס אומר, מנשק אותו בלחי בעדינות. מרכך אותו. החיבוק היה קר ואפל כאילו שהחשכה עטפה אותו. "התגעגעתי אלייך עד מאוד" הוא לוחש באוזנו ולסאב עוברות כאלף צמרמורות באותה השנייה בדיוק.

"על זה רציתי לדבר איתך." סאב אומר לו בחיוך,

"אני שמח שאתה מבין ושהכל בסדר עכשיו" מקס אומר וסאב מחייך גם. אך רק לכמה שניות.

"לא. אני לא חושב שהכל בסדר אתה יודע? אני חושב שאני לא אוכל לסלוח לך בחיים. אפילו התגעגעתי אלייך למרות הכול אבל עכשיו שאני רואה אותך: אני מבין שאתה לא שווה אותי. אתה יודע מה הפסדת בכלל? אותי! הפסדת אותי!" הכעסים מתחילים לעלות לו לראש.

"אבל  חייכת... היה ניראה שהכל בסדר, אני לא מבין" מקס המבולבל אומר,

"אתה גם לא תבין כנראה." סבס קם ממקומו בספסל והתחיל ללכת עד שהבחין שמקס רודף אחריו.

"תלך! תרוץ! לא אכפת לי! אתה חושב שאין לי רגשות אשם?! שאני לא ישן כי אני רואה את התמונה שלה עם הקפץ בפה עוברת לי בראש ולא נעלמת?! שאני נזכר בכמה שהייתי מפגר! שיכלתי להקשיב לה!" הוא פותח את ליבו וסאב רק מגביר את הליכתו, מתחיל לרוץ לביתו שהיה במרחק סביר מהפארק.

כאשר הגיע לביתו ישב על הספה ומאותו הרגע המחשבות רצו בראשו בלי לעצור אפילו לא לרגע. זה עשה לו כאב ראש נוראי,

הוא עלה לחדרו שהיה בקומה השלישית ובינתיים הסחרחורות לא פוסקות לרגע ואף מחמירות. כאב ראש נוראי, כאב חד והרבה לחץ מנוגד. כאב ראש בלתי נסבל.

סבס עוד מטרים ספורים מגיע אל הדלת שפתוחה במקצת. הכדורים בשידה ליד מיטתו. הוא מתקרב, לאט לאט אך במהירות עם זאת. הוא מחזיק את הקופסא ועיניו מתחילות לזוז ולהביט בכל הכיוונים,

העיניים הפסיקו לפעול כאשר גופו נפל על הכיסא וראשו מונח אחורה. קופסת הכדורים שפותחה בידו ריקה, הכדורים שנותרו – אלה שלא בתוך בטנו, מפוזרים ברחבי החדר הריק מחיים, רק מוות היה בחדר. רק מוות.

ניעור מהיר של הראש והכל חוזר לקדמותו; למציאות המרה, הוא לוקח כדור אחד ויורד חזרה, הפעם למטבח. לקחת כוס מים לכדור, הוא לא מאלה שלוקחים כדור בלי מים.

סבס הסתכל סביבו וחיפש כוס נקייה וקיווה שיש במדיח. הוא פתח את מכסה המדיח והייתה שם כוס, כוס נקייה ומבריקה. שלמעליה הייתה סכין, סכין של בשר. סכין חדה וגדולה, שלהב שלה מבריק.

סבס נשם עמוק, הסכין כבר הייתה בידו קרובה לבטנו. דקירה אחת. בבית חזהו, מעל הפופיק במקצת. הדם מטפטף מגופו בקצב אדיר, הרצפה מתחילה להתמלאות בדם, בדם האדום... אדום כמו ורד טרי שרק קטפו אותו.

סאב נחת על הרצפה והסכין חדרה רק עמוק עוד יותר.

"מה נסגר איתי?" הוא שואל ושותה את הכדור, הכול חוזר לפרופורציות. "אני צריך לצאת מהבית" הוא מלמל לעצמו, עולה אל החדר ארונות שבקומה האמצעית של הבית,  שם ג'ינס שעולה למידה שלו בערך, תמיד היה זקוק לחגורה. לקח את אחת החגורות השחורות שלו.

החגורה תלויה למעלה, מה שנותר הוא להכניס את הראש ללולאה. סאב כבר עשה את זה, הוא מוריד את ראשו למטה ומרגיש את החנק, חוסר האוויר שמשתלט על גופו, האוויר שלא מגיע לריאות ולא למוח. העור מקבל גוונים משל עצמו עד שהוא מאבד את התחושות לגמרי וכלום לא כואב יותר. כלום לא מחניק אותו יותר. כי הוא מת. מת. מת.

"דיי לשטוף פנים והכול יעבור!" הפעם הוא צועק. צועק על הגוף שלו להפסיק ולדמיין, להפסיק לראות אותו מת. הוא הלך אל המקלחת, סבסטיאן האמין שאם הוא ישטוף פנים הכול יעבור.

המים שהגיעו לפניו הרגיעו את כל החושים, "לעזאזל!" קילל סבסטיאן ודפק את ידו בארון התרופות ששימש כמראה. המראה נשברה, כמו ידו באותו הרגע שלא הפסיקה לדמם.

שברי הרסיסים שברצפה, הוא מרים אחד משברי הזכוכית ומקריב אותן לידו הקטנה שכבר תתחיל לדמם מהזכוכית, בזכוכית ההיא שחותכת את ידו אבל מרצונו, ללא הפסקה. חותכת את שני ידיו לאט לאט ובזהירות.

"אני לא מסוגל יותר" הוא אומר ומתחייל לרוץ בכל המדרגות, טורק את הדלת ומתחיל לרוץ ברחוב... במהירות בלי לדעת לאיזה כיוון, אבל זה היה בכיוון הבית של דיוויד. הבית שהכי קרוב אליו.

"רגע! רגע!" צועק דיוויד כאשר סאב דפק בכבדות על דלתו, מזיק את היד ומנסה לעצור את הדימום שלא מממש נספק.

"תפתח כבר!!!" צועק סבס, דיוויד פתח לסאב את הדלת בזמן שהוא היה בבוקסר בלבד וידו בתחתונים. "אולי תזמון גרוע אבל אפשר בבקשה כוס מים לפני שאני מתמוטט?" שאל סאב ונכנס ישר אל הסלון. להשכב בספה ולדעת שזה לא קרה עכשיו, רק חלום רע. רק חלום.

"אם אתה כבר פה אני רוצה לדבר איתכם הבנים. נקרא להם לשיחה" דיוויד חייך והלך להתקשר לבנים, אחד אחד ומכל אחד הוא ביקש לבוא וכמה שיותר מהר.

הראשון לבוא היה ג'ף שהיה באוטו לחדר כושר והוא פנה ובא לדיוויד, אחרי זה הגיעו צ'אק ופייר יחד מאולפן הקלטות.

"אני שמח שכולם באו הכי מהר שהם יכלו" אמר דיוויד

"רצית משהו מיוחד, דיוויד?" שאל פייר

"האמת שכן! הרבה דברים." דיוויד  "אבל לפני הכול... אני, אני מתחתן. הצעתי נישואים לרובין" דיוויד אמר בחיוך כל כך מאושר והם, אפילו יחיוך לא העלו על פניהם.

"ואני מניח, שאני גם חייב לכם כמה הסברים..לגבי האלבום סולו שלי. שאני מתחיל להקליט היום" אמר וכל מה שהוא אמר רק הכניס אותם לעוד יותר הלם.

"בבית ספר יסודי הכרתי את רובין, התעללתי בה ומה לא עשיתי לה. שהכרתי אותה בסיבוב הופעות התאהבתי בה, זה הרגיש נכון ומוכר. גיליתי שהיא עשתה רשימה בזמן הבית ספר, יסודי עד התיכון. על דברים שהיא פינטזה לעשות, דברים הזויים היא אמרה שזה סתם היא הייתה קטנה והיא רשמה את כל מה שהיא פנטזה לעשות ולא תעשה אף פעם. חשבתי להגשים לה חלום ולהגשים איתה את כל המשימות יחד. היא הסכימה בתנאי שאני אעשה רשימה משלי והיא תעשה איתי גם את הרשימה שלי והסכמתי. חשבתי הרבה ובהתחלה לא הסכמתי לכתוב אלבום סולו שם, אבל היא אמרה לי שזה רשימה של פנטזיות אז אם זה פנטזיה לרשום, וכתבתי וחשבתי שזה בגידה בלהקה.. עד שזה זרם והתחלתי לכתוב את השירים. " אמר דיוויד והוציא את הרשימות של רובין ושלו מן הכיס,

*תמונות*

"הכול מסומן בV" פייר שבר את השקט של הבנים

"כן, כי את הכול עשינו" התגאה דיוויד.  "וצ'אק.. אני מצטער" אמר דיוויד כי הוא הרגיש לנכון לומר זאת

"על מה יש לך להצטער?! על זה שהגשמת את כל החלומות שלי!?" צעק עליו צ'אק. "גם אני ואמנדה היינו אמורים להתחתן אחרי המסע הופעות הזה! גם אנחנו היינו אמורים להביא ילדה נהדרת לעולם! לחיות כמו משפחה! אבל לא, אתה זה שעומד להתחתן! אתה זה שאמנדה משפחה שלו עכשיו! אתה זה שהולך להיות לו ילדים." צעק צ'אק.

"אתה חושב שאני שמח מזה שאמנדה משפחה שלי עכשיו?! אמרתי לאשלי פשוט מזל טוב ושתקתי."

"וואו, קודם כל מזל טוב לך. דבר שני, גדלת לנו מול העיניים ילד" אמר ג'ף "מהילד השובב הפכת לאבא של שלושה ילדים ובעל" אמר ג'ף

"במשך הסיבוב הופעות הזה עדיין הייתי ילד, למדתי לחיות מחדש רק אם יותר אחראיות" אמר דיוויד

"כן? לקעקע אותי בתחת שלך זה אחראיות דיוויד?" צחק פייר

"בסדר... אולי בלי אחראיות אבל טיפה יותר בגרות " אמר דיוויד

"כן, מזל טוב או משהו בסגנון" אמר סאב והמשיך לשתוק.

"סאב? סאב מה יש? למה אתה שותק ולמה באת לבית שלי שהיד שלך מדממת פתאום?!" שאל דיוויד בדאגה את סבסטיאן..

"כלום, זה כלום. אני נזק שכחתם?" שאל ובדיוק רובין ירדה למטה מן הקומה למעלה.

"שלום כולם" אמרה בחיוך ונישקה את דיוויד שליטף את הבטן שלה.

"רובין את יכולה ללכת? אנחנו באמצע שיחה דיי פרטית..." אמר פייר ורובין הבינה והלכה חזרה אל החדר. רק לקחה לה מים ומשהו לאכול.

"למה היא הייתה צריכה ללכת? אה? אפילו מזל טוב על זה שאני פאקינג מתחתן לא שמעתי מכם! החברים הכי טובים שלי לא שמחים בשבילי? קשה לכם לראות אותי מאושר?! זה הקטע?! אני לא מבין אותכם! באמת שלא! לא על החתונה ולא על האלבום! באמת, כבוד הדדי בין חברים! מינימום ציפיתי לראות מכם! אני מבין שאי אפשר לקרוא לכם משפחה יותר אם ככה אתם מתנהגים" דיוויד דיבר אליהם, אפילו לא צעק.

"דיוויד אם זה בגללי אל תקח קשה אני עובר תקופה רעה" אמר סאב והלך משם,

"על הקטע של אמנדה והחתונה שלה משגע אותי. מצטער. מזל טוב" מלמל צ'אק וגם הלך משם, חזרה אל החברה.

ההכנות לחתונה התחילו ודיווייד התחיל להקליט בלילות וגם בימי חופש שלהם, עד שהאלבום היה מוכן, הוא השקיע את כל כולו בשירים האלה.

הכול היה מוכן, הכנסיה, התאריך. 15.5 זה היה התאריך של החתונה והיא הגיע היום הזה, היום המאושר שלו.

הוא לבש את החליפה שתכנן בעצמו, וגם רובין לבשה את השמלה היפיפה שדיוויד תכנן לה, הכול היה מושלם! הקהל, המשפחות החברים כולם היו שם. אפילו כמה שכנים טובים, כולם חוץ מהתקשורת!

פייר לקח את המקרופון, רצה להציג את ההפתעה שהכין יחד עם צ'אק.

"אז קבלו את החתן ... דיוויד דרוזייה!" הכריז ודיויד יצא החוצה עם אבא שלו... מתרגש.  ככה גם על רובין. "יש לנו הפתעה בשבילכם, בעל ואישה עתידים. בבקשה ידידי צ'אק, הצטרף אליי" אמר בצרפתית ולקח את הגיטרה הקלאסית בזמן שצ'אק עם התוף מרים. "את השיר הזה כתב דיוויד במסגרת פרוייקט שהיה לנו בחברה, לשיר קוראים הולדינג הון. הוא נכתב למישהי שקרובה לליבו. אני לא יודע מי זאת עד עכשיו אבל הוא מוקדש לכם באהבה" אמר פייר והם התחילו לנגן את השיר, בגירסא אקוסטית רק שלהם.

זה יצא מדהים, רובין ודיוויד התרגשו עד דמעות מרוב שזה היה יפה, ואולי זה לא היה יפה כל כך. אבל הייתה לזה משמעות אדירה וזה מה שריגש את בני הזוג.

הם ישבו יחד ג'ף וסאב, בשורה הראשונה. והטקס הדתי נמשך בהרגלו, הכול היה מושלם עד לאותו הרגע, עד שהפצצה הונחה.

"רגע לפני טקס הטבעות, יש מתנגדים בקהל?" שאל הכומר את הסובבים, שקט תקף את האולם המלא נוכחים. הכומר חייך והסתכל על הזוג המאושר, רובין ודיוויד דרוזייה לעתיד.

"אני!"

נגמר. נגמר. נגמר. נגמר. נגמר!!! :(

במשך כמעט ושנה שכתבתי ביחד עם ליטל את הסיפור הזה... סיפור מאוד מיוחד. מאוד אפילו, אתן תוכלו להעיד על זה.

אני חושבת ש "לא שפוי ולא צפוי" היה המוטו של הסיפור הזה ואני חושבת שהצלחנו בזהD: הצלחה מרובה, אה?

אני יודעת שאני לא אשכח את הסיפור הזה, לעולם. בחיים לא! כל כך לא רציתי להגיע לזה, לחשוב שוב על הפרטים הקטנים של האפילוג, לכתוב את הסיום ולנשום את הנשימה הראשונה אחרי שזה נגמר סופית.

מה דעתכם, על שני העונות האלה? D:

נ.ב - זאת חלק התגובה של חאנ בסוף העונה הראשונה:

"על הסיפור בכלל? עונה מדהימה , תמיד אמרתי לכן שלדעתי זה הפאנפיק הכי טוב בישרא . סיפור לא שפוי וכ"כ לא צפוי . זה מה שבעיקרון מייחד אותו . אתן כותבות כל מה שאחרים היו אפילו מתביישים לכתוב - יצא מגניב ."

נשמח לתגובותD:  הרי לא כל יום מסיימים סיפור כזה, אולי בכלל לא.